יחסים: גמישות רגשית וזוגיות

חג שמח ושנה טובה!אני בת 26 וכבר כמה שנים לא היה לי קשר שהיה ארוך ורציני. יצאתי עם הרבה בחורים והיו גם כמה קשרים קצרים שבהם הצלחתי לפתח רגשות כלפי בן הזוג, שניים מתוכם עם פוטנציאל אמיתי להצליח, אך בסופם תמיד סיום שבא מצד בני הזוג לאחר תקופה לא מאד ארוכה. בפעם הראשונה מאד נפגעתי ואף סבלתי מדיכאון תקופה ממושכת לאחר מכן, ואילו הפעם השניה לוותה בהרבה יותר השלמה (הקשר היה פחות אינטימי עבורי). אני יודעת שהדרישות שלי הן גבוהות, ושאני לא מסוגלת להתפשר על בן הזוג והכימיה איתו, אבל כשכבר מגיע מישהו שמוצא חן בעיני זה מייאש כשזה לא עובד. אני יכולה לנסות לתת לעצמי מספר הסברים לגבי הנושא אבל קשה לי להחליט מה מהם הכי רלוונטי, וכנראה שזה שילוב של כולם: כשאני כבר מתרגשת ממישהו יכול להיות שאני נהפכת "קלה מדי". אני לא אוהבת את המשחקים האלה, אבל סביר להניח להיות שצריך לשחק אותם. הסבר נוסף הוא שיכול להיות שאני מרוכזת מדי בעצמי ולא מסוגלת "להיות" ממש בתוך הקשר (קיבלתי תלונות כאלה מהמשפחה וחברות לאחר זמן רב של קשר איתן, יכול להיות שלבני הזוג זה גם הפריע, רק שקשה היה להם לשים את האצבע על מה מפריע להם, הם רק הרגישו בבטן שמשהו לא מתאים). בנוסף, אני נחשבת בחורה איכותית מאד, אבל אני סובלת מעט מדימוי עצמי נמוך (עוד משהו שכולם אומרים) וגם מחרדה חברתית קלה, וייתכן שאני מקטינה מעצמי למול הבחור (בעיקר, שהגברים בהם אני בוחרת להתאהב הם תמיד גברים דומיננטיים למדי). אספקט נוסף של הבעיה האחרונה הוא שאני מאד רגישה לדחיה, יכול להיות שאני חושבת שמשהו רע יקרה, ובסוף הוא קורה כי אני כל כך חוששת ממנו. חוץ מזה, חשבתי שבגלל הפניית הקשב לסימני דחיה שקיימת בחרדה חברתית אני רגישה לחוסר עניין של הצד השני, אבל ייתכן שאני מרגישה את עוצמת הרגשות שלי ולא קולטת שהצד השני פחות בעניין. מה לעשות? אני מודאגת... אני לא בטוחה שמישהו ממש יכול ללמד אותך איך "להתנהג בסדר" (כבר הייתי בטיפול אצל 2 פסיכולוגיות טובות, אבל אני מרגישה שדברים לא ממש מתקדמים ומאד קל לי לחזור לדפוסים ישנים, בעיקר שאני מרגישה שהשינוי שציפיתי לו לא באמת מגיע). אני די בטוחה שיש משהו בהתנהגות שלי שגורם לעובדה שאני נשארת לבד כל כך הרבה זמן בהיותי בחורה אטרקטיבית, לפחות "על הנייר" (כלומר, עוד סיבה מלבד הבררנות, שנראית לי פחות רלוונטית, כי עובדה שאני מוצאת בחורים שמעניינים אותי, זה פשוט לא מחזיק מעמד). זה מתסכל כי הסביבה מתקשה להבין את המצוקה שאני נמצאת בה (גם לנוכח העובדה שרוב חברותי נמצאות בקשר זוגי), בעיקר לנוכח זה שההורים מתקשים להבין איך זה שאני לא מוצאת בן זוג, ולחברות ולחברים נמאס לשמוע כבר. כמו כן אני מפחדת שאני פשוט לא מסוגלת "להיות" בתוך קשר (שכחתי לציין שאני בת יחידה, אולי אני פשוט לא יודעת אך להתחלק עם עוד מישהו בחיים שלי?). נמאס לי לשבת ולחכות שדברים ישתנו, או שמישהו יופיע, או שאיזה פסיכולוג "יתקן" אותי. זה לא עובד. אני לא יודעת מה בדיוק השאלה, אולי גם איך מתמודדים עם התסכול ועם התחושה שיש פער בין מי שאתה לבין איך שהחיים שלך מסתדרים או נראים, וגם עם חוסר היכולת להתקדם הלאה מעבר לדפוסים ישנים ולאכול את עצמך על טעויות עבר מבלי יכולת אמיתית לתקן.בתודה,דניאלה

דניאלה יקרה,
את מתארת בפרורטרוט את האפשרויות השונות של מצבך הרגשי שמניע את יחסייך עם גברים. את משתמשת בהרבה מונחים פסיכולוגיים, שאולי נובעים גם מהטיפולים שבהם היית, ושאולי כיוונו אותך לניתוח עצמי מעמיק של מה שאת מרגישה בכל רגע, של ההשפעה של התחושות הללו עליך, וכן להבנה של "מדוע זה קורה לך". מודעות עצמית היא דבר חשוב, והיא מסייעת לא פעם להתגבר על קשיים רגשיים, אבל קחי גם בחשבון שיכול להיות שהכנסה של הרגשות והפחדים שלך לתוויות, יכולה גם לקבע אותם כך שיהיה לך קשה יותר להשתחרר מהם (כמו דימוי עצמי נמוך, חרדה חברתית וכדומה). לפעמים דווקא ההבנה שאת לפעמים כך ולפעמים כך, ושההתנהגות שלך משתנה בהתאם לתנאים, מאפשרת לך להיות גמישה יותר, לצאת מהתוויות הללו, ולנהוג באופן שהוא מתאים יותר לסוג היחסים שבו את מעורבת באותו רגע. יותר מכך, המחשבה שאת "פשוט לא מסוגלתלהיותבתוך קשר" היא ביטוי של חרדה לא רציונלית, שאת צריכה ללמוד להשתחרר ממנה. והרי המוני בנים ובנות יחידים הצליחו ליצור זוגיות טובה. קחי בחשבון שחלק מהדברים שקורים לנו קוראים פשוט במקרה, ולכן יש אנשים שיותר קשה להם ליצור זוגיות ממך והצליחו בכל זאת לעשות זאת, ואנשים אחרים שקל להם הרבה יותר ממך ליצור זוגיות, ובכל זאת הם לבד. כל מה שכתבתי צריך להיות רק ציוני דרך קוגניטיביים, רציונליים, בדרך להבנה שלך שאת לא צריכה להסתכל על החיים שלך באופן פטאליסטי, כמה שהאופי והגורל שלך קובעים מראש ושאין הרבה מה לעשות, כי הניסוחים שלך קצת מובילים לשם. אם תצליחי לצאת מהפטאליזם ולשכנע את עצמך שיש לך סיכוי טוב לא פחות מאשר לכל אחד אחר להגיע לזוגיות טובה, אמנם לא תובטח לך הצלחה, אבל התקווה יוצרת מצב מנטלי נינוח הרבה יותר, שיאפשר לך הצלחה בהסתברות גבוהה יותר. העובדה שכאשר את מוצאת מישהו שאת מתרגשת ממנו את הופכת להיות "קלה מדי" נובעת במידה רבה דווקא מהעדר תקווה, כלומר, מהפחד שאין עוד אלטרנטיבות ושזה או הוא או לא כלום. והמחשבה הזו כן עלולה להטיל על בן הזוג שלך יותר מדי ומוקדם מדי.יכול להיות שאת זקוקה לטיפול פסיכולוגי ממוקד יותר, תוך כדי יצירת קשרים, שמטרתו להוציא קיטור בטיפול כאשר את מתוסכלת, במקום להוציא את זה על בן הזוג וכדי שלא תפגיני את הנואשות שלך כלפי בן הזוג, ולהרגיע אותך שיש לך תקווה וסיכוי לקשר טוב, גם אם הקשר המסויים בו תהיי באותו רגע לא יעבוד.