יחסים: גבולות ושינוי

שלום
אני בת 25, יש לי בן זוג שגדול ממני בשנה ואנחנו שנינו סטודנטים בשתי אוניברסיטאות שונות בארץ. אנחנו יחד כבר כ 5 שנים, נפגשים רק סופי שבוע.אין ספק שאנחנו אוהבים אחד את השני מאוד, אהבה זו לא הבעיה ואף פעם לא היתה. אביו של חבר שלי נפטר כשהיה קטן ומאז הוא לא טיפל בזה וזה השאיר עליו חותם גדול. אני תמיד הייתי שם בשבילו וניסיתי למלא לו את החור שנותר בו וזה כנראה לא מספיק. תמיד הייתי מטפלת, דואגת, מפנקת..הכל..ולא דרשתי לעצמי כמעט כלום. עכשיו, 5 שנים אחרי, אני קורסת. הוא לומד תואר מאוד אינטנסיבי וקשה, בדיוק בשנה הכי קשה בתואר..אין לו זמן אלי. הפכתי להיות מובנת מאליו. כשרציתי ללכת לצימר בצפון, בתקופה שהיה לו חופש בלימודים, הוא נתן לי לארגן את הכל, אוכל, צימר..רכב, הכל. קמתי בבוקר וקיבלתי ממנו שיחה שזה לא מתאים..בלי שום הסבר. הוא פשוט סירב ללכת. אני מרגישה שהוא חסר אנרגיות, אין לו כוח להשקיע בשום דבר שקשור אלי (אך בלימודים הוא משקיע יפה מאוד). הוא רגע אחד אומר לי כמה הוא אוהב אותי ושולח לי הודעות רומנטיות שגורמות לי לסלוח ורגע אחר שוכח ממני . אני מרגישה קצת כמו מטפלת - אחת שמטרתה רק לתת ולא לקבל. הפצרתי בו מספר פעמים ללכת לפסיכולוג, אך אין עם מי לדבר. אני יודעת שכל מה שקשור לאביו זה נושא כואב שאף פעם הוא לא מדבר עליו (וכבר עברו המון שנים). ניסיתי לנהל איתו שיחה רצינית, הוא שותק..כמעט לא מדבר. כשהוא מדבר אז הוא פשוט אומר כמה הוא אוהב אותי. מעבר לזה הוא בסכ"ה בחור חברותי מאוד ולא איזה מתבודד או דיכאוני (כמו שאולי זה נתפס ממה שכתבתי קודם).חשוב לי לציין שגם לפני שהוא למד, אני תמיד הייתי המפנקת, היוזמת...וזה לא מבחירה, הוא אילץ אותי להיות כזאת..אני לא פריק קונטרול.אני מתמוטטת עכשיו ברמה כזאת שאני בוכה בלי סוף, לא עונה לטלפונים של חברים כמעט..מסתגרת בחדר ומתרחקת מהמשפחה וכל מה שאני עושה זה לימודים ועבודה. אני מרגישה שאני לא מאושרת.אני אוהבת אותו מאוד מאוד מאוד, אני מרגישה שאנחנו כן מתאימים להיות זוג...אנחנו נהנים ביחד בדרך כלל ויש לנו הרבה מן המשותף. אבל אני צריכה עכשיו שהוא זה שייקח את הזוגיות שלנו בידים ומה לעשות שזה בדיוק בזמן שהוא הכי לחוץ בלימודים..אני לא יודעת אם לבחור בלב שאומר לי שמצאתי בחור מדהים ושאין הרבה כמוהו..שהוא אוהב אותי כמו שבחיים לא יאהבו אותי. שהוא ממש התאום שלי בעולם הזה, או ללכת אחרי המוח שאומר שלא ניתן לשנות הרגלים של שנים..שאם עד עכשיו הוא לא השקיע בי, אז זה בטח לא ישתנה כבר.שאלה קטנה נוספת. חבר שלי מאמין שהוא יכול להתמודד עם הקושי הזה (המוות של אביו) ושהוא לא צריך פסיכולוג. אני לא מאמינה בזה, אבל האם יש בזה הגיון לדעתך?תודה רבה. אני ממש מעריכה את הזמן שאתם מקדישים לזה, ורק עצם הכתיבה כבר משחררת במידה מסויימת.

ליה יקרה,
יש לך בן זוג, שלפי דברייך, רוב הזמן הוא פרזיט, ולפעמים הוא מצ'פר אותך בדברים שהם קלים לעשייה. זה נכון בעיקר כאשר הוא לחוץ, ובעת הלימודים הוא לחוץ. באופן שהוא אולי לא מוצדק ולא הכרחי את משייכת זאת לסיפור של פטירת אביו בגיל צעיר, אולי כי זה נראה לך "סיבה", ומכאן שאולי הפתרון יכול להיות טיפול נפשי שהוא צריך לעבור כדי לפתור את אותה הסיבה. בזה את גם פותרת את עצמך מהאחריות לעניין, וכנראה שיש לך חלק מהאחריות. לא שאני אומר שאת לא בסדר, אלא שאולי היית יותר מדי בסדר, ומרוב רצון להישאר איתו, לא שמת לו גבולות.כתבת: "אני תמיד הייתי המפנקת, היוזמת...וזה לא מבחירה, הוא אילץ אותי להיות כזאת."אני לא אגיד שרצית להיות מאולצת, וגם לא שרצית להיות קורבנית, אבל כן אגיד לך שזו היתה בחירה שלך. כי אם זה היה רע מדי, היית יכולה לעזוב. העובדה היא שזה לא קרה, והעובדה שלא שמת לו גבולות ברורים יותר, אולי כי הקשר איתו היה חשוב לך יותר מאשר אופי הקשר. וזה החלק שלך. שוב, אני לא מאשים אותך בהתנהגות שלו, כי יכול להיות שמה שלא היית עושה לא היה עוזר, ואם היית מנסה לשנות קודם, הייתם נפרדים קודם. מה שאני מבקש ממך הוא לשאול את עצמך מה הפחיד אותך? ואולי להפך, מדוע קיוית שתצליחי לשנות, במקום שהוא קשה מאד לשנות? להבין את החלק הזה, ולדעת היכן ובאילו תנאים את לא רוצה להיות, זו העבודה שלך עם עצמך. לדעת וללמוד איך לשנות את ההתנהגות שלו גם כאשר הוא מתנגד נחרצות, זה הרבה יותר קשה, ואולי דורש ממך שינוי שלא היית יכולה לעשות בכוחות עצמך (למשל, ללא יעוץ זוגי). מן הסתם, קל יותר לעשות זאת כאשר הצד השני מתנגד קצת, ואז התקווה ממשית יותר.ועדיין, למרות הפגיעה והכאב שלו בך, את עדיין אומרת שהוא אוהב אותך כמו שבחיים לא יאהבו אותך. וכאן אולי נעוצה התשובה לשאלה שלי – א. כי אולי לא הבנת שאהבה נמדדת לא רק ברצון להיות ביחד, ובתלות של הצד השני בך, אלא גם ברצון ובנכונות של הצד השני לתת לך, כדי שלך יהיה טוב, וכדי שצרכים משמעותיים שלך יתמלאו, גם ובעיקר כאשר הוא צריך להתאמץ, או להקריב משהו מהצרכים שלו (קרי: גם כשהוא לחוץ – שיוכל לשים גם את הלחצים שלך בסדרי עדיפות שלו). את זה הוא לא עשה, ולכן אני יכול לומר לך בודאות שתוכלי למצוא אחרים שיאהבו אותך יותר. ב. הפחד שלך, וחוסר הביטחון, שאני לא יודע אם הוא לא סייע להגדיל אותו בתהליכי ההשפלה שלך (התביעה שלו לקבל מבלי לתת), שלא יהיה מי שיאהב אותך.

קודם כל תודה על התגובה שלך ועל תשומת הלבחשבתי הרבה זמן מה לעשות עם מה שכתבת לי...אין ספקשמכתב אחד לא יכול להסביר את כל המצב המסובךאך בהחלט כתבת, בעיקר בסוף, דברים שממש העצימו את כלמה שאני מרגישה.חשבתי להדפיס את המכתב ולהביא לו..גם את מה שאני כתבתיוגם את התגובה שלך. אשמח לדעת מה דעתך?ושוב תודה

ליה יקרה,
אני חושש שבמכתב הזה יש כמה דברים שיאיימו עליו, שאם יראה אותם אולי לא יהיה לו קשה לקרוא ולהתייחס ליתר הדברים שנכתבו. כמו למשל - שיש מי שיאהב אותך יותר. אבל את מכירה אותו טוב יותר - אולי לא. אבל אפשרות אחרת היא שתקחי מכאן את מה שמתאים לך, ותנסחי את זה כמכתב שהוא באמת כולו שלך ושאת מאמינה בו. גם אם זה לא יהיה מאת סמכות כלשהי חיצונית, עצם העובדה שיש לך מכתב ברור, מנוסח כפי שצריך לפי הצרכים שלך, יכריח אותו לקרוא, ואולי גם להעריך אותך מחדש.