יחסים: ביקורת, פרק ב' וקנאה

שלום
אורן,אני בת 37, גרושה וללא ילדים.למדתי על עצמי בשנים האחרונות שבשביל שאהיה מסוגלת לאהוב, חשוב לי בבן זוג: אחד- to look up to him, שאעריץ אותו, והשני - האופן שבו הוא מתפקד כאבא לילדים.אני במערכת יחסים כשנה וחצי עם גבר ולו 4 ילדים (20,16,13,9). אנחנו לא גרים ביחד. הילדים איתו רק מחצית מהזמן. אני מאד ביקורתית כלפי אופן החינוך שלו, בייחוד את הקטנים. הם בני תפנוקים ממדרגה ראשונה, אין להם שום גבולות, אפילו מניפולטיביים ביכולת שלהם ליצור אצלו רגשי אשם וחסרי תרבות (מתערבים בשיחות לא להם, מנדנדים בלי סוף, מתחצפים וכו). ובנוסף לכל הם גם היפראקטיביים (למעשה הייתי מעדיפה לומר "מופרעים" אבל אני יודעת שזה לא פוליטיקלי קורקט). לי מאד קשה עם הדינמיקה הזו, ולמעשה כשהוא רוצה שנתקדם ונעבור לגור יחד אני מתחלחלת מהמחשבה לגור עם היצורים האלה בלי שיהיה לי לאן לברוח, ובלי שיש לי יכולת להשפיע על צורת החינוך. כשאני מעירה לו (לא ליד הילדים) ומנסה להראות לו איך זה נראה מהצד, עם כל זאת שהוא פתוח לשמוע ביקורת הוא מצד אחד מודה שנפגע (אני לא חוסכת ממנו שום מחשבה או תיאור), מצד שני אומר שיודע אבל סוג של מדחיק, או מרים ידיים. העניין הוא, שזה מאד פוגע בהערכה שלי אותו. דבר נוסף שחסר שם לטעמי זה שהוא לא משקיע בללמד את הילדים. בצד הרגשי הוא מאד חזק אבל כל הצד הלימודי, לחוד להם חידות או לאתגר אותם באופן כללי, לא קיים. אני קוראת לזה כאילו הוא נותן להם לגדול פרא ורק מכבה שריפות.אציין כי האיש אוהב אותי עד מעל הראש ונותן לי תחושה שאני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. ברור לי שהרבה מהאושר שהוא חש זה בזכות הקשר שלנו. ואני כבר עם מחשבות לעזוב..זה יפגע בו נואשות ודרכך אני מנסה להבין עד כמה נכון לתת משקל לדברים האלה.רציתי לשמוע את דעתך ובמיוחד על שני הקריטריונים האלו שאני מחפשת בבן זוג. כרגע, מאד קשה לי לאהוב אותו בגלל מה שתיארתי. לצערי, בקשר הנוכחי אני מתחילה להבין ששניהם אינם קיימים.תודה על ההקשבה.

את יקרה,
לא, את כנראה לא פוליטיקלי קורקט, לא רק בכתיבה איתי אלא גם בשיחות איתו. זה מפריע לך ברמות כאלו שאת לא חוסכת ממנו מילים, למרות הידיעה וההבנה שאת פוגעת בו. האם זה עוזר לך? כנראה שלא. האם העובדה שאת פוגעת בו והוא עדיין איתך עוזרת לך להעריך אותו ולאהוב אותו? כנראה שגם כן לא.את ללא ילדים, ואולי רוצה ילד. הוא עם ארבעה, ובגילאים אקטיביים ודומיננטיים, והיית רוצה אותו בלעדיהם. זה לא יקרה. אף הורה אינו מושלם, וכשנכנסים לפרק ב' נכנסים לחוויה של הורות של הצד האחר עם ילדים שאינם שלך ותמיד תהיה ביקורתיות כלשהי, ובדרך כלל כאשר הזכות שלך להיות סמכותית ומחנכת, מוגבלת. זה תהליך לא פשוט, ואני לא בטוח שאת מתאימה לו בהשקפתך וביכולות שלך לתת לבחור תחושה שאת מעריכה אותו. אני לא רואה איך את והוא יכולים לחיות בבית משותף מבלי שתדרשי ממנו, במוקדם או במאוחר, שזה או את או הילדים. והרבה יותר קל לומר את זה כשאת חושבת שהם לא מחונכים כראוי. בכל מקרה, הם חלק ממנו, והם כנראה, ואני מקווה כך בשבילו ובשבילם, גם לא ייעלמו. ואת צריכה אכן לשאול את עצמך אם את מסוגלת ליצור את החיבור שאת רוצה איתו. לא מספיק שמצאת מישהו שאוהב אותך. בשבילך זהו מישהו עם גיבנת משמעותית שלא תיעלם. גם בגלל מה שאת, לא רק בגלל מה שהוא.קראי בבקשה אתהמאמר שלי על פרק ב'. וחשבי אם ייעוץ זוגי אולי כן יוכל לעזור לכם לבנות משהו בתוך כל הכאוס הזה.

אורן, אני קוראת את הודעותיך בפורום כבר שנה בערך. לא זכור לי שנתקלתי בתגובה כל כך חריפה מצדך. אני קוראת את תשובתך שוב ושוב ומרגישה מותקפת. הטון העולה הוא לא משהו שאני יכולה לדמיין שיכול לקרות בחדר בין מטפל למטופל. למה?

את יקרה,
אני מבין את הקושי שלך במערכת הזוגית הזו. אני באמת מבין, כי זה כל כך רחוק מהאינטימיות הזוגית שיש לך כשאתם לבדכם, וזה מחצית מהזמן שלכם ביחד! לכן אני תוהה מדוע את שם. לכן גם ניסיתי לתת לך מראה המשקפת את טון הדברים שלך. יתכן מאד שלא ציפית לזה, ורצית הבנה. היא קיימת. אבל השאלה שאני שואל את עצמי למקרא מכתבך, ואולי כדאי שתקראי את מכתבך שוב, היא מדוע את שם בכל זאת, כאשר הבעיה המרכזית אינה יכולה להיעלם? ולא רק זאת, אלא גם כאשר לא כתבת על שום דרך שבה את רואה את עצמך מסוגלת להתקיים איתה. להיפך - רק יורד לך ממנו.יתכן שאת נשארת איתו כי את אופטימית, והשאלה אופטימית מדוע? כי הילדים ייעלמו? זה לא יקרה. כי הוא ישנה את הגישה שלו כלפיהם? - גם זה כנראה שלא ייקרה. הם גדולים, היחסים ביניהם מושתתים על תקופה ארוכה שבה התבשלו והתחככו ביחד, וזה קשה מאד לשנות גישה ללא טיפול מהותי, בהנחה שיש בעיה שהוא והילדים ירצו ויהיו מוכנים לטפל בה. אני בספק שזה יקרה, ולא בטוח אם בשבילם זה טוב שזה יקרה - אבל אני לא מכיר את מה שקורה ביניהם מקרוב. החריפות שלך בכתיבה עליהם נובעת מכעס, ואולי מייאוש על המכשול שהם יוצרים בדרך לאושר שלך. אבל הם חלק מהמציאות וחלק ממנו. אם את רוצה להישאר איתו, את צריכה ללמוד להתמודד עם זה, וזה קשה מאד.אני מציע שתקראי שוב לא רק את מה שאני כתבתי, אלא גם את מכתבך שלך. אולי הוא ילמד אותך יותר מדברים שאני כתבתי.מכאן מכתבי הקודם, כנסיון לשקף לך זאת. ולכן גם הפניתי אותך למאמר - כדי לקרוא עוד קצת על זה. לכן גם הצעתי ייעוץ זוגי, כי אם אתם רוצים להתמודד עם הקשיים הללו, כדאי שתלמדו איך להתמודד עם הקשיים, כשברור, וכדאי שתביני זאת, שעיקר המאמץ הוא שלך.

זה שאני בוחרת לומר לך את הדברים במלוא עוצמתם, כי אני מאמינה שבטיפול צריך להביא את הכל כפי שהוא ובלי לצנזר, זה לא אמור - למיטב הבנתי - לתת לך לגיטימציה לשטוף אותי באותו תדר. כיצד השיקוף שלך באופן הזה שבחרת, אמור לעזור לי בהחלטה? הוא בסך הכל נתן לי להרגיש שהרגשות שלי הם לא לגיטימיים וכי למרות שאני זו שפניתי אליך האמפתיה שלך הוקדשה לבחור ולילדיו.
אני לא מנסה להיות כאן צודקת, אני מנסה להבין את פשר התגובה התמוהה שלך.

את יקרה,
את מבינה שאנחנו כאן לא בטיפול. ניסיתי, וכנראה ללא הצלחה, לומר לך שאת צריכה לחפש את הפתרונות בעצמך, כי כאן, בפורום, אני מסייע באופן שניתן לסייע בפורום, והוא בעיקר לכוון אותך לכיוון כלשהו שבו תמצאי, אולי, את הפתרונות המתאימים לך, אבל לא לפתור לך אותם.לכן, מה שניסיתי לומר לך עוד הוא שעד שלא תרדי בעוצמות שבהן את מביאה את הדברים שלך (לא בגלל הצנזורה, שלא מעניינת אותי, אלא משום שאני צריך לראות נכונות כלשהי ממך לפשרות), החד משמעיות של הדברים שלך לא תאפשר לי לתת לך שום פתרון שיכלול את האפשרות שלכם להיות ביחד (בשל החד משמעותיות של הדברים שלך), והיא גם לא תאפשר זאת לעצמך.יתכן שכל מה שאת מחפשת הוא אישור לקרטוריונים שלך, שעל פיהם הוא לא מתאים לך. והרי, בסופו של דבר שיפוטם של קרטוריונים נקבע על ידי שני צדדים, על ידי הצד המודד הקובע אותם, ועל ידי הצד הנמדד ומה שהוא יכול לתת. ולפי הדברים שלך, הצד המודד כבר החליט, כי הוא רוצה דברים שהצד הנמדד לא יוכל לתת לך. לפחות כך זה נראה, וזה מה שניסיתי לומר לך - שהדרך לחיות ביחד היא לשנות משהו בקרטוריונים, אם את מוכנה לזה. כי אם לא - אזי תמיד קיימת האופציה לעזוב אותו. זה פתרון קל, ולא אותו ניסיתי לתת לך, כי הרי אם פתרונות אחרים של ביחד לא יועילו, ממילא תישארי עם הפתרון של ויתור על הזוגיות.לעומת הפורום, בטיפול יש מקום לדברים להיאמר ולהגיע יותר בהדרגה, וכאשר הם נאמרים באופן חריף יש להם מחיר. בטיפול זוגי לא הייתי ממליץ לך להיות חריפה עד כדי כך, בשל המחיר, כי גם בן הזוג זקוק לתקווה כדי להישאר שם, וחריפות יתר פוגעת בזה. בטיפול פרטני זה קל יותר, ואת יכולה לומר את מה שאת רוצה, וזה בסדר. ובתנאי שתביני שאם את מחפשת פתרון, נדרש בשבילו זמן, ולא תקבלי אותו בפגישה אחת. בעיקר, משום שהצהרות חריפות כאלו באות קודם כל לומר שאת רוצה להביע את דעתך, ואת התסכול שלך.בטיפול פרטניאמפתיה כלפייך יכולה להגיע גם לאחר אמירות כאלה, ויש להן מקום, אבל הפתרון לא מגיע מהן, ולא מבניית חומות, אלא מהתרככות ומשיקולים של דרכי פעולה אפשריות.

(הודעה ללא תוכן)