יחסים: אחריות, בחירה והבנה

שלום,
הכרתי את בן זוגי לפני שבע שנים כאשר עבדתי במשרה נוחה שלא קידמה אותי לשום מקום. בעזרת דחיפה של בן זוגי התחלתי ללמוד תואר קשה ותובעני בגיל מאוחר וכיום אני בת 35, בשנה האחרונה.שרק הכרנו בן זוגי רצה לעזוב את הארץ ולא לחיות פה יותר, אני תמיד הסתייגתי אבל אמרתי שאני מוכנה לנסות לתקופה.בן זוגי כיום בן 46 ,ללא עבודה שנה וחצי ומתיח בי האשמות על כך שבגללי אנחנו בארץ והוא סובל פה כבר שבע שנים. אני מרגישה שהוא תולה תקוות שווא במעבר לחול ושהוא נמצא במשבר .מיותר לציין שאני כבר ממש רוצה משפחה וזה נראה שזה בכלל לא מעניין אותו. אומנם התחלנו בניסיונות להרות אך יש לי בעיה ואאלץ לעשות הפרייה .מה שיגרום לסיבה "חדשה" שבגללה הוא יהיה "תקוע" בארץ ושוב זה באשמתי.אני מפחדת להמשיך בניסיונות להרות, אני חושבת שהמצב הזה לא בריא. שהוא מתנהג כמו ילד שרוצה להיות חופשי ומאושר בלי משקולת על הרגל (כך הוא נוהג לקרוא לי ) מצד שני אני מבוגרת ומפחדת לחפש בן זוג חדש לאור העובדה שיש סבירות שלא אספיק להקים משפחה .

דנית יקרה,
אל תקחי דבר מתוך הדברים הללו כ"אשמתך". בן זוגך עושה את הבחירות שלו, וכנראה חשוב לו לשמור עליך וזו הבחירה שלו. אמנם זה מכניס אותך לכאורה ל"חוב", אבל זו לא אשמה שלך. הוא אולי נותן מעצמו למענך, ומונע מעצמו שינוי דרך, ולכן את מרגישה מחוייבת ללכת לקראתו בהתאם. זה בסדר שאת מרגישה כך, אבל בסופו של דבר גם את עושה את הבחירות שלך על פי הצרכים שלך. ואת מרגישה חייבת לו לא רק בגלל שהוא הקריב משהו מעצמו למענך, אלא גם כי בעשייה שלו הוא גם מראה לך עד כמה הוא רוצה אותך. וזה דבר שאת לא רוצה להפסיד בקלות. הצד השני של זה הוא האופי הלא פשוט שלו, שגורם לך לשקול מחדש את הקשר. הוא לא יציב מספיק, אולי גם לא אחראי מספיק, אולי הוא תולה תקוות שווא בחו"ל ולו רק משום שכאן לא הצליח, ויתכן שהסיכוי שלו שם לא טוב יותר. את זה אני לא יכול לדעת. אבל אל תקחי את האשם עליך גם כשהוא מנסה להעביר את זה אליך. זה אולי מקל עליו להאשים אותך בחוסר ההצלחה שלו, ומקטין את תחושת הכישלון שלו, אבל לא את אשמה. אז אולי תנסי להבין את הקושי שלו ובעיקר את הרגשת אי ההצלחה שלו, אולי תנסי להקל עליו את השהות איתך פה בארץ עד סיום הלימודים ואולי עד סיום טיפולי הפוריות, אולי תהיי מוכנה בבוא העת לנסות את דרכו, להצליח איתו ואולי (והלוואי שלא) גם להיכשל איתו, אבל אל תקחי את האשמה עליך. מותר לך לראות את עצמך מכירה תודה על הסבלנות שלו באותם עניינים שבהם היא קיימת או היתה קיימת, אבל חשוב שגם תשקלי את מה שאת צריכה, ושתדברי איתו על זה. אחרי הכל, אם אתם רוצים להמשיך ביחד, חשוב מאד שתשלימו עם החלטות זוגיות גם כשהן עומדות בקונפליקט עם צרכים אישיים, וכמעט כל החלטה אישית שתקבלו (לימודים, עבודה, ילדים, הגירה) היא גם החלטה זוגית. כמעט כל מה שאת תחליטי ישפיע עליו, ולהיפך. אם תצליחו לקבל את ההחלטות הללוביחדולהשלים איתן, לשניכם יהיה טוב יותר.

(הודעה ללא תוכן)