טראומה בזוגיות: מה לעשות?

שלום
ד"ר אורן חסון היקר,ראשית - אני מאוד מעריכה פועלך כאן בפורום.אני בת 26, נמצאת עם החבר עוד מעט שנתיים. אוהבים מאוד, צוחקים, נהנים וכו'. גרים ביחד שנה וחצי. לאחרונה מדברים על חתונה וכנראה שבקרוב נתארס.כמובן שבשלב הזה מתחילים לעלות כל מיני מחשבות בראש..כשהכרתי את החבר שלי הייתי באמצע שנה האחרונה בתואר. במבחן בסוף שנה תפסו אותי יחד עם עוד כמה חבר'ה מעתיקים. אני לא אלאה אותך בכל הסיפור, בתכל'ס, בסוף, מבחינה אקדמית - היה עם זה קצת סיפור במכללה, אבל איכשהוא יצאנו מזה כי זה היה מועד ב' כבר ממש בסוף התואר.חשוב לי לתאר את ההשפעה של העניין הזה עליי: זה היה לי ממש ממש קשה. נורא התפדחתי, נורא דאגתי, לקחתי את זה ממש קשה ואפילו נהייתי חולה כמה שבועות. ועד היום שכאני נזכרת ברגע הזה (ואני נזכרת הרבה, פעם ביומיים-שלושה) - מאוד קשה לי. אני חושבת שזה ממש כמו איזה טראומה קטנה בשבילי. בזמנו, לא דיברתי על זה כמעט עם אף אחד. לא סיפרתי את זה לאנשים (היו גם ככה מספיק אנשים שידעו מהמכללה..), שיתפתי בדאגותיי רק את אמא שלי (אפילו לא לאחים שאני בקשר טוב איתם) וחברה טובה +ידיד טוב, שידעתי שלא ישפטו אותי על זה וזה לא יפתיע אותם שאני 'כזאת' שמעתיקה.העניין שלשמו אני כותבת לך הוא - לא סיפרתי לבן זוגי בכלל על זה. זה היה יחסית בתחילת הקשר, עדיין לא גרנו ביחד ולא הייתה פתיחות כמו היום. גם באמת אני נורא נורא מתביישת בזה, ולא רציתי שהוא 'יתאכזב' ממני. ועד היום.. הוא לא יודע.ואני שואלת את עצמי: למה את מסתירה את זה ממנו?. מילא אז, כשהייתם בהתחלה, אבל גם היום את לא מספרת את זה.. האם זה נורמלי - הרי אם זה הבן אדם שאחיה עימו כל חיי - אמורה להיות פתיחות.. האם את נהנית איתו אבל את פוחדת להציג בפניו את הצד הזה באישיות שלך - שהוא חלק ממך?.. הרי זה משהו שהיה משמעותי באמת עבורך. אבל עדיין - איכשהוא אני לא מסוגלת לספר לו. אני מעדיפה שהוא יראה אותי באור שהוא רואה אותי עכשיו (שולא תטעה -הוא מכיר את הצדדים הפחות טובים שלי - לחץ, עצבים, מצבים שאני עצובה, בכי וכו' - שהוא ראה הרבה מאוד וסבלני איתי).לדעתך זה בסדר להסתיר דברים? ומה הגבול של זה?. מחכה לתשובתך...דנה

דנה יקרה,
זו אכן טראומה. לא רק מבחינת מה שעברת, אלא גם מבחינת התדמית העצמית שלך. לכן קשה לך להוציא את זה החוצה. כי זה להוציא החוצה ולספר על השפלה גדולה שחווית, הנובעת מחולשה רגעית שלך.אם הזוגיות שלכם חזקה היא תעבור את זה בשלום. אם יש ביניכם מאבקי כוח, אם הוא עלול לזכור לך את זה ולהזכיר לך את זה בעת ויכוחים מרים רק משום שזה משהו שפוגע בך, אז כזו הזוגיות שלכם, ואולי לא כדאי להזין אותה בנושא שכואב לך. אם הוא חרדתי, ויש לו נטייה לחפש חומרי גלם שישכנעו אותו מדוע אינך מתאימה לו, גם את זה צריך לקחת בחשבון. ואגב כך, לא על הכל צריך לדבר. יש דברים שההדחקה יפה להם, גם לעצמך, כי היא מנגנון הגנה יעיל כנגד זכרון טראומות כאלה. אבל זה בתנאי שגם את יודעת להניח לזה, ולשכוח. אחרת זה ימשיך ולהציק לך. כך שקחי את כל אלה, והחליטי מה לעשות.

תודה רבה על התשובה. קראתי אותה רבות.. 2 שאלות בקשר אליה:1. חשוב לי לומר שהקשר בינינו חזק ואני בטוחה שהוא ישרוד את זה, ואני בטוחה שהוא גם לעולם לא יזכיר את זה כי הוא יידע שזה לא נעים לי, ושהוא יהיה מאוד עדין ומבין אם אספר לו. (והוא גם ממש לא חרדתי)אבל עדיין - אני לא רוצה לומר לו כי, כמו שניתחת - זה פוגע בתדמית העצמית שלי ואני לא רוצה שאנשים ייחשפו לזה, קשה לי עם זה.מה אתה חושב על כך שבנסיבות כאלו אני לא רוצה לספר לו?..2. האם הבנתי נכון מדברייך: במידה ואני אוכל להניח את זה מאחוריי- אז זה יהיה בסדר לא לספר לו?, ז"א - שאז זה יפסיק להציק לי שאני לא מספרת לו?.תודה רבה רבה!!!

דנה יקרה,
יש שני צדדים לעניין הזה, ולכן הרבה תלוי איך את והוא תקחו את ההסתרה הזו. אם תצליחי בעצמך לראות בזה משהו לא חשוב וזניח, יהיה לך קל להמשיך הלאה מבלי לספר. אם לא, זה ימשיך ויעסיק אותך, ויפריע לך לזרום עם הזוגיות הזו, ועדיף לספר. באותה מידה, אם הוא אדם שעלול לקחת קשה את העובדה שלא סיפרת לו, עדיף לספר מאשר שיגלה זאת בעצמו. אלו הם דברים שתצטרכי לשקול.ונדמה לי שאת נוטה שלא לספר, אבל יודעת שתצטרכי...