טיפים לזוגיות: מה לעשות כשציפיות לא מתגשמות

ד"ר חסון שלום,
אני חיה עם בן זוג קצת פחות משנה ועומדת ללדת בעוד כשלושה חודשים את ילדנו המשותף. זה הריוני הראשון. לבן הזוג יש 2 ילדים מנישואין קודמים. בתקופת החיים המשותפים עם בן זוגי, למדתי ועדיין לומדת להכירו, ומה שנתגלה לי - לא מוצא חן בעיני, בלשון המעטה. בן זוגי אדם: פאסיבי, בלתי יוזם, בעל רמת תקשורתיות נמוכה, לאור העובדה כי רואה את ילדיו רק פעם או לכל היותר פעמיים בחודש (גילאיהם: 15, 13)- אני מסיקה שהוא בעל יכולת רגשית נמוכה ובכל מקרה, גם אם אני טועה בהערכה זו - מבחינתי זה אינו "אבא טוב". הוא לא מתקשר לבתי הספר לשאול מה קורה עם ילדיו, אינו מתקשר לילדים כל יום, אינו מעורב בחייהם ומבחינתו (לפי מה שנראה לי, עפ"י מעשיו, או יותר נכון מחדליו) די לו בכך שמישהו אחר מגדל אותם, הם מקבלים ממנו דמי מזונות, הם בריאים ומבחינתו - די בכך. לדידי, זה אינו "אבא טוב" ורחוק מכך. אני מאוד חוששת שמא גם עם ילדנו המשותף הוא יהיה כזה (למרות שטוען שיהיה אחרת כי הילד יגדל עימו ועימי באותו בית). דבר נוסף - עיקר שכרו של בן הזוג הולך לתשלום המזונות ומותיר לו כאלפיים חמש מאות ש,ח בלבד. כאמור, אני צפויה ללדת. הייתי מצפה מבן הזוג שיעשה כל שביכולתו למצוא עבודה נוספת, שהרי ברור שלא ניתן להתכלכל ממשכורת זו. אולם, הוא מחפש עבודה במקצועו בלבד!! מבחינתי זו פריבילגיה! נכון, עדיף במקצועו, אך אם בתום זמן סביר (חודשיים- שלושה) לא מוצא במקצועו , מבחינתי שיהיה "פועל פשוט" במפעל! היתה לו אפשרות ללמוד באקדמיה (ולמד 3 שנים באוניברסיטה להנדסה בארה"ב, אך לא סיים) - מבחינתי, שישלם כעת את מחיר חוסר אחריותו בצעירותו. היום הוא בן 44, היה עליו ללמוד ולראות לטווח רחוק את חשיבות הלימודים האקדמאיים ליכולת הפרנסה העתידית. אולם הוא לא כזה, ועובדה שהפביק את לימודיו. (עלה לארץ, אך ברור שיכל להשהות עלייתו בשנתיים ולסיים הלימודים, שלא לדבר עעל כך שיכל ללמוד מחדש בארץ. לדבריו הוא נישא והקים משפחה ולכן לא למד (למד הנדסאי). אני טוענת מידיעה שניתן להיות בעל משפחה וללמוד באקדמיה).לסיכום - תכונותיו הנ"ל (אדישות-משהו לילדיו, אי מעורבות מספקת בחייהם, פאסיביות ו"התפנקות" במציאת עבודה - כל אלה מעיבים ביותר על יחסינו ומידי זמן לזמן גורמים לי לחשוב על עזיבת הקשר.אציין שאני אקדמאית, בעלת 2 תארים, וחסכתי כל חיי , מגיםל 21, על מנת שיהיה לי מה לתת לילדיי בעתיד. נראה לי שאצל בן זוגי - הוא עצמו חשוב בעיניו יותר מילדיו.לא יודעת מה לעשות. ישנם ימים שטוב לי במחיצתו (ואני מנסה להיות אופטימית לגבי יחסיו עם הילד הצפוי להיוולד ולגבי מציאותו עבודה) אך באופן קבוע, מידי כמה זמן - הנושאים המתוארים לעיל, התכונות הנ"ל - עולות ואז אני שוקלת לעזוב.לא יודעת מה לעשות - אנא עצתך!

אנני יקרה,
אני לא יודע כמה זמן יצאת עם אישך לפני הנישואים, אבל ברור שלא עשית נכון את שעורי הבית שלך. את כל מה שאת מתארת היום, היית יכולה לדעת קודם. יותר מזה, אני מניח שכמעט הכל ידעת קודם, רק שהשלית את עצמך לחשוב שאולי זה ישתנה, ומה שלמדת בשנה האחרונה הוא להבין שבעצם זה לא ישתנה. אז השינוי הזה, הוא שינוי שלך, ולא שינוי שלו. ראית קודם את מה שרצית לראות, ולא את מה שהוא באמת.את אקדמאית, יש לך מקצוע, יש לך הכנסות, ואת רוצה ילד, ובן זוג שמוכן לתמוך בך נפשית (כשאת לא כועסת עליו או מאוכזבת ממנו), ואולי גם עם עוד כמה יתרונות אחרים בצד חסרונותיו, וקחי בחשבון שזה מה שהוא נותן לך. אם את מסוגלת לקבל את מה שהוא יכול לתת לך, ולהסתפק בזה, את יכולה להיות בזוגיות מאושרת. זה דורש ויתור על שאיפות של מעמד, רכוש ואולי גם נוחות מסויימת, אבל אם תדעי לעשות את זה ולהשלים עם זה, יכול להיות שתהיי מאושרת יותר מאשר אם לא תדעי. ואם לא תדעי להשלים עם כל אלה, אולי תמשיכי את חייך כאם חד הורית. או כזו שמסתפקת בזה, מתמסרת לילדה ומגדלת אותו, או כזו שמחפשת זוגיות חדשה, ואולי גם תשיג כזו, עם הזמן.