טיפול רגשי: הצעד הראשון לשינוי

הבעיות שלי ביחסים הן לא רק עם החבר אלא בכלל. אני לא מתחברת לאנשים ואין לי אינטראקציה.יש לי אופי נוראי: אניחסרת בטחוןוזה מקלקל לי את כל היחסים עם אנשים- כל מילה שיגידו אני ישר יתחיל לפרש ואף להעלב אפילו אם אין בזה כוונה להעליב.אניסקרניתמאוד וכל דבר חוקרת ושואלת גם אם זה- איפה קנית וכמה עלה ולפעמים אני מרגישה חודרנית מידי ולא צריך בכלל לשאול את זה אנשים כבר שמו לב ואמרו לי שאני סקרנית מידי. כאילו מחפשת עניין אצל אחרים כי אצלי משעמם. שואבת מידע באובססיה.אני מתיחסתבזלזוללאנשים קרובים אלי. דווקא לאנשים לא קרובים - זרים אני מתיחסת יפה ובכבוד. בדיוק חברי נפרד ממני עקב היחס הבלתי נסבל שהיה לי כלפיו. הייתי מגיעה למצב שהיתי צועקת עליו שהוא חתיכת מתנשא והוא ממש היה נעלב ובצדק. הוא בכלל לא התנשא וגם לקלל ככה זה נורא. כאילו רציתי יחס ממנו למרות שנתן לי אין סוף.אנילא משקיעהבאנשים- אחותי כועסת עלי שאני לא באה ולא משקיעה מזמני לבקר ולא מתחברת ונעלמת. יש לה השפעה גדולה עליי וכל עצה שהיא אומרת אני לוקחת כמו דבר קדוש ומיד מיישמת סומכת בעיניים עצומות ובגלל זה לחצתי על חבר שלי לבוא לבקר אותה כל הזמן הוא לא חייב לה כלום ובכל זאת האמנתי בטירוף שהיא צודקת וזה גרם למלא ריבים אצלנו עד שהגיעו מים עד נפש ואיבדתי אותו לפני 3 ימים. מאז אני לא מסוגלת להמשיך הלאה אני רוצה אותו חזרה..יש לי רוע כי אני אוהבתלהתעללבאנשים רגשית- אולי זה לא בכוונה כי אני רק רוצה יחס שייתיחסו אליי. לפעמים אני לא רוצה שאחרים יצליחו ומקנאה ואין לי למה כי אני מתמחה במשרד עו"ד סיימתי תואר אני נראית טוב ולמרות זאת הבטחון ברצפה. אולי כי הורי לא היו מתייחסים אליי יפה. אבא שלי גם כזה- חסר רגישות ותמיד השפיל אותי ולא נתן לי בטחון. תמיד כפה את דעותיו על אחרים ואני היום כופה את שלי. בגלל זה חבר שלי ברח על נפשו כי הייתי כופה עליו את דעותי ומזלזלת מאוד בדעות שלו.טוב לי להיותלבד-אין לי חברות כמעט חוץ מאחת מהלימודים. אני ניסיתי ליצור קשרים עם אנשים בגילי אני בת 25 אבל זה לא מחזיק- יש לי נטייה לפסול אנשים על כל טעות קטנה ולנתק קשר או לא להתאמץ לקשר.אין לי כוח ואניעייפה-(גם נפשית) כשחברי רצה שנלך למשהו שהוא אוהב למשל מסיבה..מיד הייתי ממציאה שאין לי כוח ואני עייפה ובעצם לא ממציאה כי אני מרגישה כל הזמן עייפה. אפילו איחרתי כמה פעמים לעבודה ופיטרו אותי פעם אחת משם כי אמרו לי שאני לא רצינית וילדותית ולא באה בזמן ולא משקיעה. מיד שיניתי את הגישה שלי והתחלתי להשקיע ובסוף הסכימו להשאיר אותי.יש ליחרדות ופחדים- ממוות ומאנשים. תמיד שניסינו לצאת עם עוד אנשים הרגשתי לא ברמה שלהם והחלטתי שהם מתנשאים וצבועים ומלא דברים שלילים. מצד שני כשאני נחמדה אני מרגישה צבועה ושאני עושה טובה לאחרים.אנימתעצבנת מהר- אני לא מצליחה לשלוט על הכעס שלי. אם יגידו משהו טיפה לא לטעמי אני מיד יענה לא יפה ובחוסר סבלנות וזלזול. כאילו אני מרגישה שאני מתפרסת אם אני עונה יפה. גם על חברי התפרצתי מלא פעמים ואיבדתי אהבה נפלאה בגלל זה. אני לא מצליחה לשלוט בזה!! וזה מוזר כי לאנשים שאסור לי להתעצבן כמו הבוס למשל אז אני גם לא מרגישה את הכעס בא. זה בעיקר לאנשים קרובים.אני לוקחת אנשים קרוביםכמובן מאליו-אני חושבת לעצמי שכולם יסלחו לי כל פעם מחדש. שכולם יהיו שם תמיד גם אם יעשה רע ושיסלחו לי.ככה גם התייחסתי לחבר שלי..עד שקם והלך. אחיות שלי כבר לא סובלות לדבר איתי. כשאני הייתי מתדברת איתן הרגשתי צביעות. לא מסוגלת לשכוח את הדברים שלא יפים שעשו לי. שלא קנו לי מתנות ליום הולדת כי הייתי מגעילה אליהם.אולי זה נשמע צרות של עשירים....אבל לא.. נשארתי לבד. הכל מת בי. אני מרגישה שאני לא מסוגלת להשתנות כי זה טבוע בי. אני מאוד רוצה וגם מקווה. אבל אני הייתי ככה שנים מאז שהייתי קטנה. הייתי בלתי נסבלת בעליל. אני חוששת שלעולם לא אוכל להחזיק מערכת יחסים בלי שהבחור יברח על נפשו. אני אשאר לבד לנצח. ניסית כמה פעמים להשתנות..אבל בסוף תמיד אני נכנעת ליצר הרע והאומלות שלי. תוך כמה זמן מפסיקה שוב להשקיע...נעלם הכל. אני כל כך מתגעגעת אל חבר שלי..הוא נתן לי הכל והיה מקסים ומדהים אבל אני לא הערכתי והתנהגתי בצורה מחריפה. אני לא יודעת איך להחזיר אותו. אני רואה עצמי רק איתו. אנחנו כל כך דומים בהרבה דברים. יש לנו כימיה. אבל כנראה שעברתי כל גבול.אני מאוד כועסת על אחותי שהיא לא לצידי עכשיו כשקשה לי אני הייתי שם שהיא הייתה בשעת צרה.

לי יקרה,
הכרה בבעייה שלך היא הצעד הראשון הנכון. בלעדיו לא תוכלי לשנות דבר.והטיפול עליו אני מדבר הוא פגישות טיפוליות אצל פסיכולוג/פסיתרפיסט. מעבר לכך לא אוכל לעזור לך במסגרת הפורום, מפאת חוסר מקום, זמן וצורך לחלק את התשובות בין הפונים השונים. כל מה שיכולתי לעזור לך הוא למקד את הבעיה, גם אם עשיתי זאת באופן די חריף. יתר העבודה צריכה להיות שלך.

את מאוד מודעת לעצמך ויודעת לנתח את המעשים שלך ורואה אותם מהצד ואני חושבת שזה דורש המון אומץ אפילו שאת מאוד מאוד מאוד מזלזלת בעצמך,יתכן ואת "רעה" לאחרים כפי שאת כותבת, אבל זה עדיין לא הופך אותך לרעה באמת, עצם זה שאת מרגישה עם זה לא טוב אומר שיש לך רגישות ויש לך לב רגיש, אפילו שסביר שאינך מאמינה בזה באמת כרגע,אני היתי במקומך שמה פתק שיזכיר לי כל יום מה אני עומדת להיות הפעם, ז"א אם את מתייחסת בזלזול אז יום אחד את בוחרת לעצמך שתתמקדי בהערכתם של אחרים, גם אם קשה להזכיר לעצמך להעריך אחרים, ולכתוב על זה, ולשנן את זה, לתת לזה הרבה תשומת לב, הרבה הרבה תשומת לב, לדבר על זה עם מישהו, לפתוח את עצמך...זה כבר לא משנה מאיפה זה מגיע....כי את יודעת מאיפה, זה כבר לא משנה יותר מידי. העיקר שעכשיו את פועלת בכיוון אחר,וכניראה שהפרידה מהחבר הביאה אותך לשיעור הנפלא הזה, רק תודי על השיעור שקיבלת כי רק מהשיעורים האלו לומדים להיות אנשים יותר טובים ומצליחים:)