טיפול מיני: התמודדות עם חוסר יוזמה

שלום
ד"ר חסון. שלחתי את ההודעה הנ"ל גם לפורום פסיכותרפיה, אבל היתי שמחה לשמוע גם את דעתך. תודה.עלי לציין שבניגוד לאנשים אחרים שכתבו לך דברים פחות או יותר דומים - לי ולבעלי יש הרבה מאוד משותף: רקע, תחומי עניין, חוש הומור, השקפת עולם, כך שהכל הרבה יותר מורכב. עלי לציין שלפני שפגשתי אותו התקשתי ביצירת קשר לטווח ארוך ונפגעתי לא אחת הן מגברים (ששברו את ליבי לרסיסים) והן מנשים. בכלל מאוד קשה לי ליצור קשרים אישיים ואני גם נושאת סיפור משפחתי לא פשוט. מבחינת זוגיות הוא בן זוג נהדר , עצבני לעיתים, אבל באופן כללי אדם טוב לב ונדיב. כמו שאתה בוודאי מבין, הבטחון העצמי שלי לא בשמיים , בלשון המעטה, במיוחד לא במערכות יחסים בין אישיים. אני חוששת שאם אפרד ממנו אתאבד (!) או אמצא עצמי בודדה "כמו כלבה". הוא ממלא את כל עולמי הרגשי. אני מפחדת שאם נפרד לעולם לא אצליח להקים זוגיות נוספת, במיוחד כשאני יודעת כמה זה קשה בכלל להקים זוגיות, וכמה חארות יש שם בחוץ. אני גם לא ממש מאמינה ביכולותיי להסתדר בלעדיו בעולם. היתי בטיפול פסיכולוגי פרטני בעבר, שלא שיפר באופן מוחלט את בטחוני העצמי במערכות יחסים, אבל הקל עלי ושיפר את יכולותיי להתמודד עם קשיי החיים. בכלל התפיסה שלי אומרת שבזוגיות צריך להשקיע, ושלאור מה שעברתי בחיים, אני יודעת כמה זה קשה בכלל לפגוש בן זוג ועל אחת כמה וכמה להקים זוגיות - עוד סיבה לכך שפרידה נראית לי לא נכונה (הרי סביר להניח ששוב אמשוך לחיי גבר עם בעיות דומות - לכן עכשיו זה הזמן להתמודד).אני בהחלט מרגישה שהדברים שאני סובלת מהם דורשים טיפול מעמיק, ואולי אפילו טיפול פסיכיאטרי, במיוחד אחרי התקף הזעם שחוויתי במהלך השבוע , לאחר שהוא (בעלי) התעלם ממצוקתי בעת כאב פיזי - בתגובה השתוללתי ושברתי חפצים בבית, דבר שאיני גאה בו כלל ועיקר. עלי לציין שמאוד קשה לי להתמודד עם תסכולים ועם קבלת סרוב/התעלמות. (שוב נושא לטיפול פרטני). בגלל שאני מאוד מודעת לעצמי ולבעיות האישיות שלי אני תמיד לוקחת את האשמה עליי, ולעיתים קרובות גם בעלי נותן לי את התחושה הזאת (שאני הדפוקה ולכן האשמה - או שמא זה שוב בראש שלי, ואני רק משליכה עליו?).אני נשואה כשנה וחצי ובסה"כ נמצאת עם בעלי כ 6 שנים. לצערי (וזאת הבעיה העיקרית) המין ביננו הוא פשוט רע. עלי לציין שבעלי הוא גבר מאוד מושך ונחמד. מאז שאנחנו ביחד אני זאת שתמיד רציתי יותר מין ובעלי היה השמרן. אנחנו נמצאים בטיפול זוגי מיני כבר חצי שנה. בסה"כ התקדמנו, וסוף סוף בעלי למד לדאוג גם לסיפוק שלי, אבל עדיין זה לא זה ואני פשוט מתוסכלת.הוא מאוד חרד לגבי הזיקפה שלו, וכשאנחנו מקיימים יחסי מין הוא לא דואג אם אני מוכנה לחדירה ואם אני "רטובה" אלא רק דואג לחדירה עצמה , וגומר די מהר. המטפל שלנו הציע שכשאני יוזמת מין - אז זה יהיה מין שבו אין חדירה, אבל בעלי יגרום לי לגמור, וכשכשבעלי יוזם מין - זה יהיה מה שהוא רוצה (כולל חדירה ) ומותר לו לגמור באיזו מהירות שהוא רוצה.אני רוצה מין שכולל גם את זה וגם את זה . אני אוהבת לקיים יחסי מין (כלומר חדירה מלאה) ואני מרגישה שבשיטה הקיימת ההנאה הזאת נלקחת ממני. אני מבינה שצריך לדאוג לחרדה של בעלי מאיבוד זקפה, ושזה חלק מהתהליך, ושכל דבר אחר יסרס אותו. אבל מה עם הסירוס שלי??? אני לא מרגישה שבעלי מתגרה ממני כמו שהוא אמור להתגרות וזה מתסכל אותי. אין לי יכולת לתמוך בו. אם אני מתחילה לדבר איתו על זה, הוא פשוט מתנפל עליי בטענה ששום דבר לא מרצה ולא מספק אותי, ושבמקום להתרכז בדברים שכן השתפרו ביננו (ואכן השתפרו ביננו דברים בעקבות הטיפול) אני מתרכזת במה שאין. זה מאוד מתסכל אותי, כי אני מרגישה שהוא פשוט מבטל את הרגשות שלי ולא נותן להן מקום, וזה רק מרחיק אותי ממנו יותר. כל פעם שאני רואה כתבות בעיתוני נשים כמו " איך תתמודדי עם זה שהוא רוצה יותר מין ממך" אני פשוט נכנסת לדיכאון. במצב הנורמלי הוא זה שהיה אמור לרדוף אחרי למין, ולא אני אחריו. אני מרגישה כל כך דוחה ומכוערת.אני פשוט מיואשת. היתי רוצה לפעמים שיהיה לי הכוח לעזוב אותו, אבל מצד שני אני אוהבת אותו ואת החיים הזוגיים שלנו (לא המיניים). עלי לציין שאני לא מהאנשים הסבלניים שאני מכירה, אבל מצד שני אני כבר סובלת את זה כבר 6 שנים, אז אולי יש לי יותר סבלנות ממה שאני חושבת. אני מרגישה שצורת ההתמודדות שלי עם זה היא לא נכונה אבל אני לא מצליחה להתמודד אחרת.אני כל הזמן כועסת עליו, ועל עצמי.אני מרגישה שאני הבחורה היחידה בעולם שחווה את הבעיה הזאת. הרי לא יכול להיות שהגבר לא ירצה מין, נכון?לפעמים אני חושבת שאני פשוט משכנעת את עצמי שהוא אוהב מין בתוך תוכו (ורק צריך לעזור לו להוציא את זה ) ושאני פשוט מכינה לעצמי חיים של אומללות.המטפל שלנו טוען שיש לנו זוגיות מצויינת ושהוא מאוד אופטימי לגבינו, אבל הנה - שבועיים עברו מאז הפגישה האחרונה שלנו איתו ובקושי הסתדרנו בעצמנו. האם אני משקרת לעצמי? האם יש לנו תקווה? איך נסתדר בלי מטפל צמוד? מה זה אומר עלינו שבשביל לתקשר אנחנו צריכים עזרה של איש מקצוע (המקום היחידי שאנחנו יכולים לדבר בו בלי לריב ולהאטם הוא בטיפול). למה אני מאמללת את עצמי? ומצד שני למה בתחומים אחרים כל כך טוב לי איתו? אם הכל היה רע היה לי הרבה יותר קל (סה"כ אני כן אוהבת את עצמי ואוהבת לחיות טוב).אני מרגישה שאני איתו כי הבטחון העצמי שלי נוראי, והוא נותן לי בטחון - ומצד שני הצורה שבה הוא דוחה אותי מינית ממנו, מורידה לי את הבטחון העצמי לאפס - מעגל דמים.האם פרידה היא האופציה היחידה עבורנו? אני פשוט משתגעת. ואם כן, האם אהיה מסוגלת להתמודד עם תוצאותיה? מה אני רוצה לעצמי לחיים? ומי הבטיח לי שבלעדיו יהיה לי טוב יותר. עד עכשיו האופציות בלעדיו נראות גרועות על האופציות של החיים עמו. אני כבר לא ילדה. (אזור ה 30) . אני לא יכולה להרשות לעצמי להתחיל מחדש. רוב הסיכויים שגם אף אחד אחר לא ירצה אותי.אשמח לשמוע את דעתך.

מוטרדת יקרה,
את פורשת יריעה מאד רחבה, שלפחות דבר אחד נכון בה – המורכבות של החיים. לא פעם אפשר לקרוא כאן בקשות ופניות הנוגעות בנושא אחד, כאשר ברור שיש עוד אחרים ברקע.אתמקד בעיקר בנקודה אחת, שהיא מרכזית בעינייך, למרות שאני פולש לתחום לא לי - הטיפול המיני שלכם. אם הבעיה שלכם היא שבן זוגך יוזם פחות, אז השיטה שנוקט בה המטפל שלכם נכונה, כי היא מעודדת את בן זוגך ליזום יותר, כי כשהוא יוזם הוא "מקבל את מה שנוח לו". והשאלה היא אם לפחות בנושא הזה – של יותר יוזמה שלו – חל שיפור כתוצאה של הטיפול? לולא היתה בעיה של יוזמה שלו, הייתי הופך את היוצרות, וכשהוא יוזם העונג צריך להיות קודם כל שלך, וכשאת יוזמת, אז קודם כל שלו. אני גם רואה את ההגיון במניעת החדירה בעת שאת היא היוזמת וזו שאמורה לקבל את העונג - כדי שהוא לא יצטרך לדאוג לזיקפה שלו ויוכל לדאוג לרווחתך. כשלב ביניים, יש בזה הגיון. אולי כדאי שתתאזרי בסבלנות, כי ברור לי שהמטפל שלכם חותר לשילוב הכל ביחד, בהמשך.את צריכה להפריד בין המיניות והחרדות שלו למשיכה שלו אליך, ולתדמית שלך בכלל. בראש את מבינה שזה לא קשור, בשל הקשיים שיש לו עם עצמו שאינם קשורים אליך, אבל הגוף שלך מבין אחרת. נסי לתת לראש שלך להוביל קצת יותר בעניין הזה. חפשי סימנים אחרים לכוח המשיכה שלך.והייתי ממליץ לך גם על המשך טיפול אישי וחיזוק עצמי. אולי כדאי לך להתייעץ גם בעניין הזה עם המטפל המיני/זוגי שלכם, כי נראה לי שאתם פועלים נכון בכיוון הטיפולי שלכם. את רק צריכה להתאזר בהרבה יותר סבלנות. אולי תזמי איתו פעם פגישה בנפרד, ותשפכי את מה שיש לך על הלב, שירגיע אותך. הוא כבר אמור להכיר אותך לא רע, ויוכל ליעץ לך טוב יותר ממני.

ד"ר חסון.תודה רבה על תשובתך המפורטת. נתת לי נקודות למחשבה ויכולת להבין (קצת) את הטכניקה הטיפולית. האם מנסיונך זה באמת מה שמקובל להציע בבעיה של שמרנות וחוסר יוזמה מינית אצל הגבר?לשאלתך אם השתפר הרצון של בעלי לזום? כן ולא (ואני לא שמעון פרס). השתפר מאוד כמות הסרובים שלו אליי - מכיון שהמטפל אישר לו סרוב אחד בלבד להצעה מצדי. מותר לסרב פעם אחת - בפעם הבאה הוא חייב להסכים ולא משנה באיזה סיטואציה נוחה או לא נוחה הוא נמצא. אז כן בזה יש שיפור. בוא נגיד שכשהדברים קצת יותר טובים ביננו - הוא יוזם את התרגיל שלו. המטפל הקציב לנו באופן כללי תרגיל לכל אחד לשבוע. כלומר לכל אחד מותר ליזום פעם אחת. הוא בדר"כ שומר את היוזמה שלו ממש לרגע האחרון. כשהוא מרגיש שהיה טוב באותה יוזמה, אז בוא נגיד שלמחרת הוא קצת יותר מיני - מתחכך , נוגע, מדמיין שאנחנו עושים סקס וכו.אז מה, להיות אופטימית??באשר להצעתך לטיפול אישי - סיימתי רק לאחרונה את הטיפול שלי. אני מרגישה שאין לי כוח לרקוד על שתי חתונות - טיפול אישי וזוגי ביחד. זה מתסכל אותי. אם אני אראה שהדכאון לא עובר לי, אני אכן אשקול הצעתך בחיוב. גם המטפל הזוגי הציע שהוא יתן לי הפנייה למטפל אישי.למה שבעלי לא ילך לטיפול אישי?

למה לעזעזל אמורות להיות בעיות בתחום המיני? הרי מין אמור להיות משהו כיפי, פשוט. איך זה שבכלל אנשים מגיעים לסקסולוג. האם באמת יש לנו בעיות, או שהתקשורת בפתיחות שהיא משדרת , בעצם דוחקת בנו להגיע להשגים מיניים - דבר שמלחיץ ופוגע ביכולת להנות באמת ממין?זה מתסכל אותי כל כך שזוג שכל כך מתאים כמונו (למרות הבעיות) דווקא במקום בו הוא אמור להביע את אהבתו - דווקא שם הוא נכשל.מודה לך על תשובתך ועל תשומת הלב.

מוטרדת יקרה,
מאחר שהטיפול המיני אינו בתחום התמחותי, הסברתי יותר איך זה יכול להיראות מנקודת מבטו של ביהייביוריסט, כלומר של מי שמבין מה יכולה להיות ההשפעה של המגבלות והכללים האלו על ההתנהגות. אני לא בטוח שהמטפל שלכם היה צריך לומר לכם מדוע הוא עושה זאת, כי זה היה אולי פוגע בספונטניות של בן זוגך, אבל חשבתי שחשוב לומר לך את זה, משום שאיבדת קצת מהבטחון והאופטימיות. וכן, אופטימיות בדרך כלל עוזרת.ההצעה לטיפול אישי עבורך היא בשל הקשיים שלך – הבטחון העצמי והתקפי הזעם. אל תקחי זאת כטענה שאת פחותה מבן זוגך בעניין זה, וכאילו שמשליכים עלייך את הכל. הצעתי זאת כדי לעזור לך, מתוך דברים שאת העלית כאן שהם אישיים שלך.

מוטרדת יקרה,
שאלת שאלה מאד מעניינת, שכן לכאורה, מין לא רק אמור להיות כייפי, אלא גם צורך ביולוגי שמי שידע לעשות אותו נכון, היה זה שהצליח יותר במהלך האבולוציה.אלא שהעניינים יותר מסובכים בכמה אופנים. האחד הוא הצורך הנשי בהשקעה גברית ממושכת יותר, שהטענה היא שהשקעה נדרשת זו מאפשרת לאשה ללמוד על מידת הנכונות של בן זוגה להשקיע בה (אבל כמו שאת מבינה, גם השקעה הפוכה נותנת מידע דומה לגבר מידת השחרור המיני של האשה וגם על נכונות שלה להשקיע למענו), והשני הוא הזיקפה הגברית שגם היא עניין רגיש שממנו אפשר ללמוד על עכבות נפשיות ועל בעיות פיזיולוגיות של הגבר. כלומר, כל התהליך הארוך הכרוך בהתעלסות ובמשגל מסייע בתהליך יצירת הקשר הזוגי ובשמירתו, לא רק בשל העונג הכרוך בו, אלא דווקא משום שהוא נותן מידע לבני הזוג זה על זה.ואז נכנס אלמנט נוסף, והוא החינוך. ובעיקר החינוך המסורתי הפוריטני, שמדכא מיניות. זה יוצר קושי נוסף ברור, שאיתו גדלים מילדות, והעכבות האלו מפרנסות הרבה סקסולוגים.