טיפול זוגי: סבלנות ושינוי בקשר

אורן שלום,
אני בת 34 בעלי בן 32 יש לנו שתי בנות אחת בת 3 והשנייה בת חצי שנה. אני עייפה. חיה את החיים שלי כמו סיוט מתמשך, אין שום דבר שקשור לפעם, אני ובעלי לא מתאימים ולא מתואמים בחינוך ובגידול הוא ציניקל, שטחי, מפשט, מתעייף מהר, מחפש את אזורי הנוחות שלו לא משנה על חשבון מי זה בא העיקר להשאיר נשימה לעצמו. ויש אותי חסרת נשימה שנתנה ונותנת את החיים עצמם כדי שלאחרים מסביב יהיה טוב, שחלילה המשפחה שלי לא תאמר את המילה הלא נכונה כי אני יודעת את ההשלכות של זה, ושהילדה תראה מערכת יחסים בריאה ולא הורים שרק עסוקים בלשחק בלהיות בסדר וכשאין כח למשחק מתנהגים מגעיל זה לזו גם ליד הילדה...בעלי לא ככ רצה את הילדה השניה אבל הוא נזכר בזה כשהייתי כבר בהריון, אז בינו ובין הקטנה יש קשר מקרי בלבד כך שלאורך כל הזמן הזה אני מתעוררת בלילות, מניקה, מכינה אוכל לבנות... אני קורסת. משועממת, עצובה.. אין לנו חברים משותפים.כי אנחנו רק עסוקים בלריב..בנוסף בעלי מאוד קמצן, אין סיכוי שהוא יקנה לי משהו או יחשוב על לפנק אותי. אני מרגישה שאני מסתפקת במועט ואני ממורמרת נורא... לא נשאר לי ביטחון...אי אפשר לברוח ואי אפשר להישאר. ניסינו ללכת לטיפול פעם אחת ופשוט הבנתי שאי אפשר לפתור את המרמור הזה או שהוא ישתנה במשהו וגם אני לא יכולה להיות אדישה יותר...מצד שני יש לי פחד מלהישאר אם חד הורית או פחד שלא אכיר יותר טוב מה שמנציח מקום שלא טוב לי להיות בו.. הכל למען ואני כבר לא יןדעת למען מה ומי..למעני? למען הבנות?

סתיו יקרה,
אם המסקנה שלך היא ש"אי אפשר לפתור את המרמור הזה, או שהוא ישתנה במשהו" אז באמת אין מה לעשות. הדרך היחידה לשנות היא לפקפק במסקנה הזו.חיפשת דרך לטפל בזה, והלכתם לטיפול זוגי. הלכתם לפגישה אחת בלבד, והגעת למסקנות מרחיקות לכת. במילים אחרות - איבדת סבלנות, וזה הדבר הראשון שאת צריכה ללמוד לעבוד עליו. הפגישה הראשונה בטיפול היא של הכרות. שום דבר לא נפתר בפגישה ראשונה, אבל לא פעם דברים צפים בה על פני השטח. אני מניח שזה מה שקרה, וכאשר שמעת את דבריו של בן זוגך כעסת והתייאשת. את רוצה לטפל בקשר שלכם אז טפלי קודם כל בשיפור הסבלנות שלך, מכל הדרכים האפשרויות שהזכרת, כל אחת ואחת מהן דורשת סבלנות, וכשאין לך סבלנות, את באמת נשארת ללא מוצא, ועם הייאוש בלבד. חפשי כלים לבנות סבלנות, ואם צריך - אז עשי זאת בתוך מסגרת הטיפול הזוגי. טיפול זוגי אינו בית משפט שמטרתו לדעת מי אשם ומי יקבל עונש. מטרתו היא לבנות כלים אישיים ובין-אישיים שייקלו על הזוגיות ועל התקשורת הזוגית, שאחד החשובים שבהם היא לקיחת אחריות. כל עוד תהיי עסוקה בלהרגיש קורבן (שאני מניח שלפחות בחלקו זו תחושה מוצדקת, שמועצמת על ידי העובדה שאת מנסה לרצות את כולם ולהיות הכי בסדר שאפשר), ובצורך שלך שהוא יודה באשמתו, לא תצליחי לקחת אחריות על חלקך ולשנות, וגם הוא יתקשה לעשות זאת.