טיפול זוגי: מתי זה מאוחר מדי?

אורן שלום,אני לא באמת יודעת מה אני מצפה שתכתוב, אולי עצם השיתוף יעזור בעומס המחשבתי. אני נשואה כשלוש שנים ויש לי ילדה בת שנה וחצי. אני ובעלי רבים ללא הרף- שניה לפני שהילדה נולדה נפרדו אבל חזרנו בגלל ההריון. כשנפרדנו בעלי אמר בהתחלה שהוא יודע שזו ההחלטה הכי נכונה עבורנו, אבל לאחר שחזרנו והוא גילה את ההריון הוא אמר שהוא ידע שהיינו חוזרים- הלוואי והוא היה עושה לי את הטובה הקטנה הזו והיינו מסיימים את הזוגיות המתישה הזאת עוד אז. אני מרגישה שאני כועסת עליו ככ ואני לא חושבת שאני בשלב הזה יכולה לסלוח לו. כואב לי מאוד שהוא לא הצליח ואולי גם לא היה מעוניין ככ להבין אותי לאחר הלידה ופשוט נתן לי להתמודד עם הכל בעצמי. הוא לא אדם מעריך, ומפרגן..הוא מאוד ציני, אף פעם לא השתדל לשמח אותי יתר על המידה- הוא עושה רק מה שחושב שהוא היה שמח לקבל- תמיד על פי ההשקפה שלו, לא משקיע בי, לא מזדהה, לא מקשיב...אני לא נהנית לשכב איתו. אני לא נהנית לדבר איתו, לא נהנית לבלות איתו, היינו בארוחת חג אצל המשפחה שלי והוא לא טרח לעזר במהומה. כולם מתרוצצים כמו עכברי מעבדה וחגים סביבו והוא יושב ובקושי מביע תודה על האוכל. אם מתעמתים איתו הוא תמיד יאשים את הצד השני- אתמול במקרה היה לו יותר מצב רוח והוא אמר לי שהוא מאוד שמח שאנחנו מחנכים את הילדה באופן הזה (נותנים חופש, דואגים לאוכל בריא, לא מדגישים אסור, לא מרימים עליה את הקול) והוא גם אמר שזו בעיקר אני- כביכול ניסה לתת מחמאה, אבל זה מרגיש ככ מאוחר עבור מחמאות, פרגונים. משהו באמון הבסיסי ולאחר אמירות ככ קשות כלפיי לא יכול לשכוח ולסלוח. אני רוצה לעזוב אבל חוששת לעתיד הילדה, מה עוד שאני התחלתי לעבוד במעבדה רפואית ואני מרויחה מעט מאוד כסף, אז כשאני חושבת על לכלכל את עצמי באופן עצמאי אני נכנסת לחרדה...הוא מסודר- יש לו דירה מההורים שלו, עבודה טובה- הוא מהנדס, ואני לא קידמתי את עצמי כלל בזמן הזה...הולכת לעבודה, חוזרת לילדה וחוזר חלילה...אני די מיואשת...הוא מתייחס אליי ממש רע, אומר לי כל הזמן שהוא עייף ממני ושאין לו כוח, הוא אפילו הגדיר אותנו-"עסק כושל" מצד שני אומר לי שגירושים זו לא אופציה עבורו במחשבה, ואני מנסה לחשוב, מה מחזיק אותו איתי? האם זו הנוחות כי אני מטפלת בילדה? האם זה הפחד? מה בדיוק קורה שם? הרי ברור לי שאם ניפרד הוא ימשיך הלאה ממש מהר, כי יש לו נטייה מצוינת להמשיך הלאה וזהו...אמנם הילדה תפגע ביכולת הזו קצת אבל אין לי ספק שהוא יכיר מישהי טיק טק וימשיך. ניסינו ללכת לטיפול זוגי, אבל היינו בארבע פגישות- ואחרי שבכל פעם יצאתי בוכה וממוטטת אפילו יותר, החלטתי לוותר על התענוג בידיעה שהטיפול כבר מאוחר מדי ושאני לא בטוחה שאני אוהבת אותו כבר. את הצדקנות שלו, הריקנות, השטחיות...אני מרגישה משעממת לידו, טיפשה ועוד הרבה רגשות מעייפים. אני בת 33 והוא בן 30, אני יודעת שאם ניפרד יהיה לו הרבה יותר קל מאשר לי. אני פוחדת שאני לא אמצא זוגיות אחרת, אבל זו לא סיבה להישאר במקום שככ רע בו.. מה שחיבר ביננו מלכתחילה זה אולי הלחץ להישאר לבד כי כשהתחתנתי לא הרגשתי מאוהבת. הילדה ילדה ככ שמחה ומאושרת, אני נותנת לה כל מה שאפשר, פוחדת ככ לפגוע בה...אבל מנגד אני מאבדת את עצמי. ורק כשהיא לא איתי ויש לי כמה דק לבד אני מבינה כמה רע לי בחיים. אני אודה לעצה חכמה... או כל עצה פרקטית למצב שלי..תודה.

ליהי יקרה,
אם את מגדירה את הטיפול הזוגי "כמאוחר מדי", ובגלל זה הפסקת ללכת לשם, הרי בזה גם החלטת מה לעשות. מצד שני, ייתכן שהחמצת משהו. בתהליך של ייעוץ זוגי צריך סבלנות, וחלק מהתהליך הוא ללמוד אורך רוח.אני מציע לך ללכת בהתחלה לייעוץ אישי לבדך. יש הרבה מאד רבדים בסיפור שלך, שמתחיל בעובדה שהתחתנת מבלי שהיית מאוהבת (ובכל זאת כתבת שהפסקת את הטיפול מתוך הבנה שאת לא בטוחה שאת אוהבת אותו כבר, שאומר שאולי פעם כן היית מאוהבת בו - אז האם היום זה בעיקר כעס שלא מאפשר לך לזכור את האהבה שהיתה?), ממשיך בחשש שלך להישאר לבד, ובאמצע, תגובות "טכניות" וקרות שלו, שאולי לא מגיעות ממקום רע (אם להתעלם ממאבקי כוח שיש ביניכם), אבל בודאי ממקום שאינו מבין מספיק את הלך הרוח שלך, ואולי גם את החששות, ואת הפגיעות שלך. התחילי לבדך, וראי לאן זה ייקח אותך. כך או כך, יש לך הרבה מה לעשות כדי להיות הרבה יותר שלמה עם מי שאת, כדי להיות מסוגלת לאסוף כוח כדי להיות לבדך, או כדי להיות בזוגיות (מבלי להמעיט בצורך העבודה איתו).