טיפול זוגי: למה לא את?

אורן שלום,

אורן שלום וחג שמח,
לפני כשלוש שנים בעלי עזב את הבית. זה היה לאחר תקופה ארוכה של אהבה שלו שעמדה בספק. לאחר טיפול שעבר למניעת אלימות-( היו כשתי אפיזודות אלימות כלפיי הגדולה. ) החליט שהוא לא אלים, אלא שהוא לא אוהב אותי ולא יכול לחיות איתי יותר.
בשבעת החודשים האחרונים, הוא עבר לגור עם מישהי שהוא מאוד אוהב, הוא הכיר לה את ילדותיי(בת 8+ בת 6) וכשהוא לוקח אותן הן מבלות גם איתה. הבעיה היא..שלאורך השנים, גם הוא אומר את זה, הוא לא ראה אותי וגם היום לא ממש רואה- אמר שלא הייתה לו יכולת כזו, הוא כביכול לא זוכר דבר טוב שהיה, מבחינתו שום משפחה לא התפרקה לו, עבורי חיי התפרקו. אני לא מצליחה להתנער מזה, אני עובדת בעבודה תובענית מאוד ושקועה בה/בבנות, אבל אני מרוסקת מבפנים. גבר שאהבתי ונתתי לו הכל+גידלתי את הבנות די לבד+ מאבקים על ניסיון לקבל אמפתיה עבורן ועבורי- כמובן שזה לא עבד לו ככ..רק בחלקים קצרים מסויימים. נטש אותי. עכשיו הוא מקבל טיפול- אני הפנתי אותו למישהי דרך חברה, כי היה עוד ארוע לא נעים עם הגדולה שלי(העיף אותה על הרצפה והראש שלה נחבל), בטיפול הוא כביכול משתנה, משתדל יותר וככל שהוא משתדל יותר אני עוד יותר רואה את מי שאני אוהבת..וזה נורא נורא קשה, כי אין לו שום רגש כלפיי. עבורי משפחה היא הכל..אבל לא אם ושתי בנות...בעל שנמצא ותומך. אני כל הזמן מאשימה את עצמי, שאולי אני הייתי הלא נסבלת כי עכשיו כשאני רואה שהוא מקסים אל החדשה ומשתדל עם הבנות זה כואב לי...למה הוא לא היה מסוגל לעשות זאת עמי ולקח ממני ככ הרבה בדרך. התסכול שלי גורם לי לכתוב הודעות מאשימות ולא מרוסנות..ואז הכל מתפוצץ, אנחנו חוסמים זה את זו וכל הרצון הטוב שלו נעלם והוא הופך רע ממש. אני לא מצליחה לבלוע את הכאב שלי...ולא ברור מה אני עושה עם זה, אני משתדלת לעבוד על זה אבל זה ממש לא פשוט...אני חוששת שלא אצליח להתקדם הלאה..כבר שלוש שנים אני די ככה..כאילו זה קרה אתמול..

יפית יקרה,
לא כתבת בני כמה אתם, אבל לפי סיפור החיים שלכם אני מעריך שאתם אי שם בשנות השלושים שלכם.שלחת אותו לטיפול, ואת רואה אותו עושה מאמצים. אבל למה בעצם לא הלכת גם את לטיפול? בעיקר אם את חושבת שיש לך אשמה, ואולי משהו לתקן?לא שאני מסכים עם זה, או אולי לא בהכרח באופן שבו את רואה את זה, אבל אני רואה בך סירוב ללכת לטיפול בעצמך, ולא מבין למה, בעיקר כאשר את כן חושבת שטיפול יכול להיות דבר חשוב.

הייתי בטיפול. לא מעט זמן, זה לא ממש סייע

יפית יקרה,
מורכב. אני מבין. מצד אחד – זו רק ברכה שהוא הלך לטיפול, והמרוויח העיקרי מן הטיפול הוא הבנות שלך, שזוכות לאבא שאת ראית בו, ללא האלימות והיציאה למלחמות שלו. וכמה טוב שכך, עבורן. מצד שני, מה עם ההשקעה שלך בו, עם השנים של קשר ומאמץ, שלא הניבה פירות? כי נשארת לבד, והוא עם אחרת. וגם זה קשה, כי אם אתם ביחסים רעים, מי שסובל מכך הוא הבנות שלכם. ואולי את גם חוששת מהתדמית שלך בעיניהן, כי כל עוד הוא היה הרע, והאלים – את היא הטובה, וכשהוא כבר לא, ואת ממורמרת, וקשה לך, את נעימה פחות גם כלפיהן.הן צריכות אותך כאמא מכילה, וסבלנית ואופטימית, יפית. זה משהו שאת חייבת לעשות. ניסית טיפול, וזה לא עבד. ניסית גם נישואים וזה לא עבד. זה לא אומר שאי אפשר לנסות שוב. את שלוש שנים באותו המקום, כאילו זה קרה אתמול. זה אומר שיש לך בעיה רגשית שאת לא מצליחה להתגבר עליה, והיא פוגמת בתיפקוד שלך. את חייבת להילחם הן על התיפקוד שלך והן על הביטחון העצמי שלך והן על החיים הטובים שלך, כי כל אלה חשובים לבנות שלך בדיוק כמו שהם חשובים לך. אל תוותרי. טיפול אחד לא עבד, חפשי אחר. בדיוק כמו שאם אהבה אחת לא עבדה, את צריכה לתת לה לחלוף, לחזור לתפקוד תקין מולו בשביל הבנות, ולחפש אהבה חדשה בשבילך. ועזרה, אם צריך ואם קשה לך לעשות את זה לבד. חיפוש העזרה הזו היא כמו חיפוש עבודה חדשה כאשר את מובטלת. צריך להמשיך. לפעמים זה משהו חיוני כדי להתקיים. ואולי צריך גם להגדיר את מטרת הטיפול. שאת תגדירי אותה לעצמך ולמטפל/ת, כדי לנסות להשיג את המטרה הזו, ולא רק כדי לספר באופן מחזורי ואינסופי את הכאבים שלך. לפעמים זה טוב כך, ולפעמים זה לא מספיק. כשהמטרה לא מוגדרת, קל יותר להתפזר, ולא להגיע לשום דבר.

היי אורן,
יש לי שאלה ישירה, אני קוראת את המענה שלך ותוהה האם אתה חושב שאתה יכול לעזור עם אובססיה מחשבתית ואבל ממושך מהסוג הזה, כי זה מה שזה חוסר יכולת להתגבר על פירוק המשפחה שלי. במידה וכן, האם יש אפשרות לתמיכה מרחוק אצלך? טלפונית או משהו כזה? כי למעט השעות האלו אין לי זמן ללכת פיזית לטיפול(וכן גם אני אמרתי פעם שאם רוצים אז יש, אבל לא היו לי החיים שיש לי היום, היום אין..) והשאלה המתבקשת האם אתה איכשהו עובד עם קופת חולים כללית או משהו שיכול להקנות איזושהי הנחה? כי אני לא אוכל לעמוד בעלות גבוהה..