טיפול זוגי וחיזוק עצמי

שלום רב.
.אני בת 22 נשואה כבר 3 שנים ויש לי 2 ילדים מקסימים!..אני דתיה ומאז ומתמיד היה ברור שאני שומרת את עצמי לבעלי על כל המשתמע מכך מה שאומר שאף פעם לא היה לי שום קשר וכמובן שלא פיזי עם אף גבר.קצת רקע לפני שנגיע לנושא העיקרי סליחה שזה ארוך אבל זה רלוונטי לנושא: נישאתי בשידוך לבחור נחמד והתחתנו (אחרי חמש פגישות.. יודעת שזה נשמע מופקע אך ככה זה עובד אצלנו). בכל מקרה- שנה אחרי החתונה נולדה לי בתי הראשונה ומאז התחילו בעיות בנישואים דברים שהיו שם לפני אך לא ייחסתי להם חשיבות. בלידה הוא ישב כל הלידה בצד החדר ולא התייחס בכלל למה שקורה אם זה לכאבים ואם זה לסבל-לא עשה כלום כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר, הוא היה עסוק בטלפון שלו כל 14 וחצי השעות של הלידה. מאוד נפגעתי ומשם התחלתי לראות עוד דברים שלפני כן אל העדפתי לטאטא מתחת לשטיח..למשל שהוא בקושי מדבר איתי על נושאים עמוקים, לא מספר על עצמו כלום, לא מחמיא לי בכלל על כלום!! אפילו שכולם מסביב מסכימים שאני אשה יפה מאוד ומוכשרת כמעט בכל תחום אפשרי, הוא מאוד ביקורתי וכל דבר שאני עושה הוא לא בסדר- מהאימהות שלי ועד התנהלות שלי בחיים בכלל.אני מצידי חונכתי שכמה שתתני לגבר שלך-ככה תקבלי אהבה חזרה. משהו שמשום מה לא הלך כי לא משנה כמה עשיתי בשבילו אם זה במיטה- כל דבר שהוא ביקש, או דברים שהוא רצה שהבית יתנהל בצורה מסויימת וכו', תמיד קיבלתי ביקורת בקושי מחמאות(רק כשממש הייתי בוכה לו שהוא לא מחמיא לי בקושי אז הוא היה זורק לי איזו מחמאה שלא נשמעה אמיתית אפילו), והכי גרוע זה שכל השנים האלה שאנחנו נשואים לא יכולתי הרגשתי ולא יכולתי אף פעם לומר בוודאות שהגבר שלי אוהב אותי, כי אף פעם לא הרגשתי את זה ממנו.הלכנו לטיפול זוגי ואנחנו מטופלים און-אנד-אוף כבר שנתיים פלוס והמטפלת אמרה שיש לו בעיה של ילדותיות,ביקורתיות, לא יודע לבטא רגשות ושהוא לא יודע להתנהל עם אשה.. אוסיף שבכל הזמן הזה אני מתוסכלת כי היחס אלי לא משתנה (חוץ מתקופה קצרה באמצע שהוא השתפר לכמה חודשים וממש רצה עוד ילד- ואני חשבתי שהכל טוב ויפה ושהוא משתנה אז הסכמתי) ובגלל שאני לא מקבלת שום יחס חיובי ממנו אלא רק יחס של ביקורתיות נהייתי ממורמרת ודיכאונית, בוכה המון, מתעצבנת על שטויות. ובעיקר נעלבת מכל דבר הכי קטן.אציין שאני אוהבת אותו אפילו שהוא פוגע בי.. אני יודעת שהרבה מהביקורתיות שלו והבעיות שלו באו מזה שאמא שלו הייתה ביקורתית אליו.. ובכלל המשפחה שם מאוד בעייתית אבא נפתר כשהיה ילד, ואני יודעת שהוא לא עושה את זה מרוע. הוא הולך לפסיכולוג ומקווה להשתנות(ככה הוא טוען אפילו ששנתיים בטיפול הוא לא השתדל בכלל כדי לעשות איזשהו צעד לשינוי)ועכשיו לסיבה העיקרית שבגללה אני בדילמה:בשבוע שהתחתנו הוא סיפר לי על איזה חבר שלו רווק שיש לו קשר עם בחורה ושהוא זה שהכיר ביניהם ולכן אם קורה מצב שהוא מדבר עם אישה אחרת שאבין שזה כי הם מידי פעם נותנים לו מידע מה קורה איתם ולאן זה מתקדם.. מובן שהסכמתי-לא ראיתי בזה שום בעיה. ומאז הם דיברו כמעט כל יום! בלילות, שעות על גבי שעות, ואני ממש נפגעתי כי אפילו איתי מההתחלה הוא לא היה מדבר כל כך הרבה. והתחלתי לחשוד קצת.. שאלתי אותו אם היה לו איזשהו קשר איתה והוא הכחיש ואמר שלא היה בשום אופן!שנה אחרי שהתחתנו הזוג הזה התחתן ומאז הם נהיו חלק ממעגל החברים שלנו.. היינו נפגשים בשבתות, או סתם יציאות לקפה וכאלה אבל בכל הזדמנות שהייתה בעלי הציע שניפגש איתם לבד, או שנזמין אותם לארוחות שבת-רק אותם בלי שאר החברים. גם מצידה בכל הזדמנות ולעיתים מאוד קרובות קיבלתי כל הזמן בקשות לבוא לגינה עם הילדים ושניפגש שבתות וכו'. שוב חשדתי ושאלתי את בעלי אם היה משהו ביניהם והוא כמובן הכחיש. אני המשכתי הלאה אבל ידעתי שזה לא סתם אינסטינקט והמשכתי לחשוד.לפני 3 שבועות הצצתי לו בטלפון וחשכו עיני: ראיתי אותם מתכתבים ולנגד עיני אני רואה הודעות מצידו כמו: " לא שוכחים כל כך מהר" "אני עדיין ממזמז אותך כשאת יושבת עלי ומלטף לך את כל הגוף" היא כתבה לו שהיא מצוננת אז אמר לה:"גם אני מוצנן, אפשר להצטנן ביחד, מתי את באה לצנן אותי וכו'" והכי גרוע שהוא ממש התעקש כמה פעמים להיפגש איתה, להגנתה אומר שהיא ניסתה להתחמק- עדיין לא בצורה נחרצת אבל הודיע לו בעדינות שלא(אפילו שבמהלך השיחה היא ניסתה להדליק אותו ולגרום לו לומר לה דברים שיהיה לה נעים לשמוע כמה הוא מפנטז עליה וכו'). כמובן שעשיתי סצנה וצרחתי עליו הוא הסביר שהם היו יזיזים-בלי סקס, רק נישוקים והתחרמנויות באוטו שלו. אני כמובן נשברתי מהמידע הזה כי אני את עצמי שמרתי רק לו אפילו שהיו הרבה הצעות מצד בחורים. וכמובן כי אני הרי שאלתי אותו כל כך הרבה פעמים אם היה ביניהם משהו והוא שיקר לי.אני מאז בדיכאון, בוכה בלי הפסקה,כל מה שעובר לי בראש כל הזמן זה שזה באשמתי וכנראה שזה בגלל שהשמנתי ובגלל שאני כזאת ממורמרת ודיכאונית(אפילו שבתוך תוכי אני יודעת שאני בסדר גמור וכל מה שיכולתי לתת לו ולעשות לו עשיתי בצורה הכי טובה ואוהבת שיש). והכי גרוע זה שאני חושבת שכל השנים האלה הוא לא היה מסוגל לאהוב אותי כי עדיין היו לו רגשות אליה ולכן הוא לא נפתח אלי.הוא התחיל לבכות ואמר שאין לו שום רגשות אליה ומעולם לא היו ושאין לזה שום קשר אלי ושאני לא עשיתי שום דבר רע, ושזה רק באשמתו והוא לא יודע מה נכנס בו והבטיח ונשבע שמהיום יהיה בסדר ושהוא מבטיח להשתנות ושהוא יגרום לי לרגיש נאהבת, והבטיח שיהיה לנו הכי טוב בעולם ושנהיה הזוג הכי מושלם ואוהב בעולםעכשיו תגידו לי אתם איך אני אמורה לחיות אחרי זה? אני כבר 3 שנים נשואה למישהו שרק ידע לרדת עלי ולהשפיל אותי, גורם לי לשנוא את עצמי ואת מה שאני עושה, גרם לי לחשוב שהוא אף פעם מעולם לא אהב אותי, גרם לי לבוא לגור בעיר שרק עשתה לי דיכאון בלי חברה או משפחה להיות איתה, ומהדיכאון העליתי 30 קילו, ועכשיו הוא מבקש ממני לסמוך עליו- אני לא בטוחה שאני יכולה, אני לא יודעת מה לעשות או מה לחשוב? האם אני יכולה לסמוך עליו? האם יש לי מה להילחם או לתת יותר לנישואים האלה?שוב סליחה על החפירה ואשמח לעצות מכל סוג שהן.. רוב תודות

איילה יקרה,
ברור שמשהו בתקשורת וביחסים שביניכם לא פועל באופן חלק. לכן, אתם כבר שנתיים בטיפול, אבל כנראה עם תועלת מועטה. אני חושב שדווקא עכשיו, כאשר עלה קשר לאשה אחרת, זה הזמן לחזור לטיפול הזוגי שלכם ולהעלות את הנושא, ולנצל את העובדה שברור כשמש שיש בעיה, כדי לטפל בה ובמכלול הבעיות.מעבר לכך, את כותבת שאת בדיכאון, מהסיבות שכתבת, כבר כשלוש שנים. את כנראה לבד מדי, ולא מקבלת תמיכה מאישך, ואפילו דווקא את ההפך מזה. את החלק הזה את צריכה לקחת כאחריות שלך לדאוג לעצמך, בין אם בן זוגך תומך בך ובין אם לאו. החוזק שלך צריך לבוא מתוכך. כבודה של בת מלכה פנימה, ושם גם כוחה. הגיע הזמן שתחזירי לעצמך את התחושה של בת מלכה מתוך כוחך שלך. עשי את מה שאת צריכה לעשות, ומצאי לך עונג בטיפול בילדים וחפשי עניין בעיסוקים האחרים שלך ואולי גם בעיסוקים אחרים, והביאי את בעלך לסמוך עליך כעל אשה טובה ומתפקדת, ויש סיכוי לא רע בכלל שהוא ילך אחרייך. לפי תאורך, קל לו לדכא אותך כשאת חלשה. אני לא בטוח שהוא לא ינהה אחריך, כשאת חזקה. שלבי את שני הדברים, את הכוח הפנימי שלך, ואת הסיוע של הטיפול הזוגי כדי להיות במקום טוב יותר.

תודה ד"ר על תשובתך..
העניין הוא כזה: אנחנו כן נמצאים בטיפול כרגע, ואני אמרתי לבעלי שאני מתכוונת להתייעץ עם המטפלת בנושא כי אני חייבת להבין את הדברים גם דרך עיניה של המטפלת, אך בעלי ממש התחנן שאני לא אשתף אותה וגם אחרי שהסברתי לו שהסיבה שאנחנו בטיפול היא בגלל מצבים כאלה והוא עדיין לא מוכן ואמר שזה דבר שאף אחד לא צריך לדעת עליו.
וזה מוציא אותי מהדעת כי הוא באמת מההתחלה לא הבין את הרעיון של הטיפול.. מבחינתו ללכת פעם בשבוע, לשבת שם לשמוע אותי בוכה ומקטרת. הוא אף פעם לא שיתף בדברים שמפריעים לו. והוא גם לא מוכן להודות שהוא בעייתי.. גם המטפלת אמרה שהיא די עובדת עצות לגביו כבר.. ושהיא לא יודעת איך לגשת אליו בצורה שהוא יצליח להבין.
והוא לא מבין שהמצב שיצר אצלי המקרה האחרון מביא אותי לחשוב 24 שעות ביממה על זה שאני לא יודעת אם אוכל לסמוך עליו אי פעם.. אם הוא יכל 3 שנים להביא אותי לכזה דיכאון ושיברון ועדיין לרדת יותר נמוך מזה ולחפש קשר אם אישה אחרת מבחינתי זה כבר סימן שאלה גדול על כל המשך הקשר שלנו..
מה דעתך? האם אני צריכה להקשיב לו ולא להתייעץ עם המטפלת שלנו? האם עלי לספר לה אפילו שהוא ישב שם באי נעימות? (קשה לי לראות אותו כשהוא במצב כזה של אי נעימות).
תודה מראש על תשובתך

אילה יקרה,
את מעלה דילמה חשובה. האם להעלות נושא מרכזי ביחסים ביניכם בטיפול כאשר בן הזוג מתנגד בתוקף, או לא? ואולי התשובה ברורה יותר אם אנסח את השאלה כך: האם להיות לויאלית כלפי בן הזוג, או לנסות ולפתור את הבעייה?בודאי שלבעלך לא נעים לדבר על זה. למה שיהיה לו? הוא ירגיש מואשם, וירגיש נבוך, ואולי לא יידע איך להצדיק את זה, ולכן לא רוצה שאף אחד יידע. העניין הוא שבטיפול, כל דבר שעולה שם הוא דיסקרטי, ונשארך רק ביניכם לבין המטפלת שלכם. אמנם בן זוגך עדיין ירגיש נבוך מולה, ויהיו בו רגשי אשם, אבל כל עוד אלה אינם עולים, אותם יחסי הכוחות בינך לבינו, והפגיעות בך יימשכו. כשזה לא עולה בטיפול, את הופכת בעיניו להיות חלק ממנו עצמו, מכירה אותו על יתרונותיו וחולשותיו, ומקבלת אותו, כפי שהוא עושה זאת עם עצמו. באופן הזה, כנראה ששום דבר לא ישתנה. הנושא חייב לעלות בטיפול, כי מבלי שהוא עולה א. סביר מאד שהוא לא ישנה שום דבר, כי הוא מקבל את עצמו, וכשאת גם מקבלת את זה, את גם מקבלת אותו כפי שהוא. לא רק על בגידתו, אלא גם על ההשפלות האחרות שלך. כפי שהוא נתן לזה לגיטימציה עד עכשיו, כך הוא ירגיש שגם את נותנת לזה לגיטימציה, ומוכנה שלא לפתור את זה. זה מה שסביר להניח יקרה אם תניחי לנושא, ותדברו על דברים בטיפול שאין להם משמעות אמיתית, כי הם לא יוכלו לגעת נכון בבעיות שיש לכם באמון ההדדי, וביחס המשפיל שאת חווה ממנו.אם כן תעלי את הנושא, אין ספק שהוא יכעס. אם את פוגשת אותה גם בנפרד, ספרי לה את זה, ושאלי אותה איך להתמודד עם העובדה שהוא לא רוצה להעלות את זה, מבלי לאבד אותו בדרך. אם את בוחרת להעלות את הנושא כאשר אתם נפגשים ביחד, כדאי להעלות את זה בתחילת השיחה, לומר שהוא ביקש שלא לומר, שאת מבינה שבזה את לכאורה בוגדת באמונו, אבל היות שהוא בגד באמונך, והיות שאת רוצה לשקם, את חושבת שזה נושא שאי אפשר להזניח אותו, ושאת מעלה אותו כדי שהמטפלת תעזור לכם לטפל בו, ובכל הקשר ביניכם, כי אי אפשר להפריד בין הדברים. ואולי רצוי אפילו לשאול אותה, על ההתחלה, עוד לפני ההאשמה והצורך שאת מעלה לפתור את העניין: איך גורמים לו להבין שחשוב להעלות את הנושא על סדר היום? או אפילו את העובדה שקשה לך לראות שלא נעים לו שאת מעלה את הנושא, ואיך שניכם יכולים להתמודד עם הקושי הזה? - כלומר, שהצורך הראשוני יהיה לפתור דווקא את המצוקה של בעלך מעצם העובדה שהנושא עולה. הסדר הזה של העלאת הדברים יכול לשמור אותו שם, בטיפול, ולהקל עליך את הזמן שלאחר המפגש, כי הרי בין מפגש למפגש עוברים ימים ללא המטפלת. הנושא האחר, של הבגידה, של הצורך שלו ושל הצורך שלך, יעלו ממילא אחר-כך, והמטפלת תשתמש בזה כדי להוביל אתכם למסלול אחר. בלי שהיא יודעת, היא נשארת בערפל.