טיפול זוגי: הצעות מעשיות

שלום.
פנייתי היא לברר מה הפיתרון המומלץ לבעיות שאנו כעת עוברים. בקיצור אני ובעלי באמצע שנות ה30 שלנו, נשואים יותר מ10 שנים, וביחד כ13 שנים. יש לנו 2 בנים בני 4 ו2. הבעיה העיקרית כעת היא הצורה שבעלי מתרגז עלי ועל הילד הגדול, והחוסר סבלנות שלו כלפיו, ולעיתים גם כלפיי. הוא הרבה פעמים מתרגז על דברים לא מהותיים - למשל בענייני נקיון, שפיכת דברים, וגם כאשר הבן הגדול צועק או עוזה הצגות או מתנהג לא יפה. טבעי להורים להתעצבן מילדיהם כאשר הם לא מתנהגים יפה, וגם לכעוס עלי כאשר לא מוצא חן בעיניו משהו שעשיתי, אבל מה שמדאיג אותי היא הצורה בו הוא מתעצבן, אם שה הילד, אז לפעמים הוא רואה לנכון, לתפוס לו יד, ולהפחיד אותו, וגם לי. הכאב הוא לא רציני, אבל מדאיג אותי ההתנהגות המלווה, שהיא מפחידה, והרבה פעמים כאשר הוא מתעצבן עלי או על הילד, הוא יגיד לי (בד"כ לא בשמיעת הילד) שבא לא לתת לו סתירה שתעיף אותו עד הקיר, ואתמול אפילו משהו בסגנון של יקבור אותו. האלימות היא מילולית בעיקר, ומיועדת להפחדה, אבל לא מקובל עלי שידבר אלי ככה, גם כשהוא מתעצבן (לדעתי זה מחוץ ליחסים נורמלים ועצבים נורמליים) ועוד יותר לא מקובל עלי שאפילו יחשוב מחשבות כאלו על בנו. אני באמת יודעת שהוא לא יבצע שום דבר רציני כלפיי או כלפי בני, אבל עצם העובדה שהוא מסוגל להגיד את זה לא מקובל עלי, ודוחה אותי. ההתפרצויות האלו הן אולי פעם ביום, ולא פלא שהילד בן 4 מעדיף אותי ודוחה רוב הזמן את אביו. זיהינו את בעיותיו בנושא שליטה על זעם בתחילת הנשואין, והוא עבר איזו שיעור פעם לשליטה בזעם. זה היה לדעתי לפני כ7 שנים, והיה שיפור קטן בהתנגותו, אבל לא לגמרי. לדעתי הוא לא מצליח למנוע התפרצויות אלו, למרות שהוא יודע להפסיק אותם אחרי שהוא הכאיב ו/או הפחיד. לאחר מכן תמיד יש את ההתנצלות הקלאסית אבל זה לא מקובל עלי. מה ניתן לעשות למנוע את זה, כי כמה דברים מדאיגים אותי: א. ככל שהילדים יגדלו ויעצבנו אותו יותר הכח יגבר שהוא ישתמש אים, וגם הוא יאיים עליהם בקול רם, ולא רק אלי. ב. זה משפיע על הילדים, וכבר אמרו לי שבני בן ה4 יש לו TEMPER והוא מתעצבן על דברים קטנים. כמובן שאני רוצה למגר ולהפסיק את התופעה הזאת. חשוב לציין שבעלי קיבל דיאגנוזה לפני כמה שנים כסובל ADHD ולוקח ריטלין במידה שהוא צריך, בעיקר לעזור לו בריכוז בלימודים. גם חשוב לציין שחמתי ז"ל היתה מתרגזת על בעלי הרבה בתור ילד, ומענישה אותו פיזית, לפי מה שהוא מספר.סליחה על האורך - איפה להתחיל: טיפול זוגי, טיפול אישי, הדרכה להורים?אני לא בטוחה שהוא יסכים לטיפול, אבל הגעתי למצב שמבחינתי זה תנאי להמשך יחסים. האם זה תנאי סביר? כדאי שניפרד בינתיים?תודה על העזרה.

אמא ל2 יקרה,
אני מציע ללכת בשני כיוונים:האחד – להגיע ביחד לפגישות עם פסיכולוג של ילדים. תגיעו בהתחלה אתם, ההורים, לפגישה או למספר פגישות, ורק אחר-כך לערב את הילדים (או רק את הגדול). זה יתחיל תהליך חשוב של מודעות גם באשר למה שקורה ביניכם, ולא רק עם הילד.השני – למצוא מסגרת לבן זוגך, בין אם סדנה ובין אם טיפול אישי, שעוסקת בטיפול בכעסים.אני חושב ששתי המסגרות האלה, שבהן אחת כוללת גם את המעורבות שלך, יכולות להספיק. אם אתם מתחילים בתהליך (ואם את רוצה לתת לו סיכוי), רצוי שתמשיכו לגור במהחלו ביחד, כדי לא להוסיף כעסים, פחדים וחששות, הן אצלו והן אצל הילד. להפרד כדאי רק אם תחליטי שאת באמת מתכוונת להפרד, וגם אז רצוי מאד שתמשיכו בתהליך הזה על שני ראשיו, ההורי, והאישי.