טיפול בזוגיות: ייאוש וחוסר תפקוד

שלום רב,
אני בת שלושים ושתיים ובעלי בן 34 נשואים שלוש וחצי שנים עם ילדה בת שנתיים וחצי ואני בהריון חודש שביעי. הבעיה שלי מתחילה מזה שהתחתנו מהר (לטעמי) אחרי 8 חודשים של היכרות ביננו, כאשר הוא אהב אותי עד אין קץ ואני אולי קצת פחות ... הייתי לחוצה לחתונה לאמהות וכו'... אני לא יודעת איך להגדיר את היחסים ביננו אולי הרגל מצידי ונסיגה מצידו..כיוםאני מרגישה שלא אוהב אותי כפי שאהב אותי עד ללידת בתנו. אני אישה קצת קשה מודעת לזה הוא מתנהג כילד ללא אחריות כלפי המשפחהכפי שהייתי מצפהמבעל משפחה עליי לציין כי הוא בעל טוב בעניינים הטכניים כמו לעשות כביסה.. כלים.. עוזר בבית אבא אוהב לילדה אבל אני מרגישה שביננו אין זוגיות כמו שרציתי וחלמתי . אין ביננו שיחות נפש כמושהייתי רוצה הכל שטחי .. יחסים אינטימיים אף פעם לא היו לשביעות רצוני ותמיד יש לו תירוצים... עליי לציין כי היינו בטיפול זוגי.. מיני .. וכל מה שאפשר אבל זה לא ממש הצליח. אנו מתפקדים כמשפחה חמה אוהבת אבל אני מרגישה מתוסכלת שאין לי פרטנר לחיים אני ממש מיואשת ועצובה מזה זה לא מה שאני מאחלת לעצמי ולמשפחתי. עליי לציין כי היום אני אוהבת אותו מאוד וחושבת שהוא אדםטוב. אך השתנה מאוד יכול פתאום לצעוק ולקלל כשהוא כועס מה שגורם לי להתנהג בחזרה בצורה וולגרית ומכוערת ויש לי ילדה בבית. הפתרון שלי כרגע הוא להתעלם לעצום עיניים " ולזרום" עםהחיים.. אבל מה אפשר כדי לשנות אתהמצב זה לא נעים לי... תודה רבה מראשעלהתשובה...

מיואשת יקרה,
אני לא יודע כמה זמן הייתם בטיפול, אבל מן הסתם, אם היה שיפור הוא היה שיפור איטי. את מתארת מצב שבו חלק מהדברים קשורים ב"קשיות" שלך, וחלק קשור למצבי רוח והתפרצויות, הן שלו והן שלך (לפחות בתגובה). זה לא נכון להמשיך כך, ובעיקר כאשר התחושה האישית שלך היא של יאוש הולך ומתגבר, לפחות בעניין הזוגיות. ועוד חודשיים יהיה לך עוד פחות פנאי לעסוק בזה, כי תהיי מחוברת לתינוק/ת חדש/ה, ועוד עם ילדה בת שנתיים וחצי. קל מאד להידרדר במצבים כאלה ליאוש ולכעסים ולהתפרצויות, ולחוסר תפקוד זוגי, מצד שניכם, גדול עוד יותר.אם לא הצלחתם לטפל בעצמכם בפעם הקודמת, כדאי לא להתייאש ולנסות יועץ זוגי אחר, ועם גישה אחרת. ולטפל קודם כל ביחסים, וברצון הטוב שלכם להיות זה למען זו, ובחברות, ורק אחר-כך במיניות, למרות שברור לי שזהו מקור תסכול שלך, ושאת כנראה כורכת את הדברים זה בזה.הסיבה היא שאתם צריכים להרגיש קודם שאתם מוכנים לעשות זה למען זו, ולא לפחד לגעת ולפתוח דברים לא פשוטים ולא קלים רגשית, כדי שהטיפול המיני יישא פרי (ואני קצת מגשש באויר, ומדבר בהכללה, כי איני יודע את מקור הבעיה).האיפוק שאת מדברת עליו עכשיו (עצימת עיניים וזרימה עם החיים) הם חשובים כדי ליצור שקט תעשייתי, וכדי שלא להסלים את המצב. אני בטוח שיש הרבה מקרים שבהם את מרגישה שאת עושה את זה, וחושקת שיניים, ומוחלת על כבודך. אלא שלפי תאורך, בצד זה ישנם גם מצבים אחרים שבהם את לא מצליחה, ומגיבה "בצורה וולגרית ומכוערת" ועוד ליד הילדה. חשוב, חשוב להתאפק ליד הילדה, מה שיהיה אולי עוד יותר קשה לאחר הלידה, כשהלחץ יגדל.כדי שתביני ולו רק חלק מההשלכות שיש לסביבה לא בטוחה על ילדים בגילאים הללו, אני מפנה אותך לשני מאמרים שבהם סיכמתי מחקרים מהשנים האחרונות, בנושאי הפרעות קשב ותקשורת,כאן.

תודה רבה על התשומת לב ועל התשובה שממש מספקת אותי. יישר כח!!