טינה בזוגיות: איך להתמודד?

שלום רב,
אנו זוג נשוי (40 ו-35) כבר 8 שנים עם שתי בנות נהדרות ומתוקות (3, ו- 10 חודשים). ההיכרות בינינו לפני החתונה היא ארוכת שנים (למעלה מ-10 שנים) שידעה עליות ומורדות אבל תמיד חזרנו, נהנינו להיות ביחד והמשיכה המינית והסקס היו חזקים וטובים. ראשית דבר, אני חייב לציין שאשתי היא אם מסורה ואוהבת עד מאד לבנותינו - אין חולק על כך. אני עובד ואשתי לא (היא לא עובדת כבר שנים ללא קשר ללידות), ושתי בנותינו בגן במהלך היום. למרות זאת אני חש שחלוקת התפקידים בבית אינה שווה בעליל ומוטלת רובה ככולה עליי. סדר היום (ואני מדבר על עניין יומיומי) הוא פחות או יותר כזה: אני מכין את הבנות בבוקר לגן (אשתי עוזרת כמעט תמיד, לא תמיד) ולוקח אותן לגן בדרך לעבודה. אשתי לוקחת אותן חזרה הבייתה בסביבות חמש אחה"צ (אני עושה את זה פעם בשבוע). אני מקפיד לחזור מהעבודה עד שבע בערב (לכל המאוחר) - ואם אני קצת מתעכב יתחילו טלפונים של "מתי אתה מגיע, תגיע כבר ואני כבר הרוסה".כשמגיע הביתה אז אני "לוקח פיקוד" על ארוחת הערב לבנות, רחצה ושיגרת שינה. אחר כך אני גם "אחראי" על הכנת ארוחת הערב לאשתי ולי ("אתה לא רעב?"... וזה קורה בסביבות 9 וחצי לפעמים 10 בערב). בדרך כלל גם מחכים כיור מלא כלים וערימות של כביסה. אם אחת הבנות מתעוררת בלילה זה בדרך כלל יהיה אני שאקום אליה. בסוף השבוע אני גם דואג לבישולים לכל השבוע לקניות ולכביסות כי זה לא מתבצע במהלך השבוע. עד לא מזמן גם ניקיון הבית היה עליי (לטענתה כי אני עושה את זה הכי טוב) עד שנמאס לי לחלוטין ולקחנו מנקה. בסוף השבוע אני זה שאקום מוקדם לבנות, עם ארוחת הבוקר עד השעה 10-11 בבוקר שבה תואיל המלכה "להתעורר". בדרך כלל אני גם זה שאצא איתם לטיול בגינה לבד. אשתי לא עושה דבר כמעט כל היום במהלך השבוע, הולכת. לישון מאוחר (2-3 בלילה במקרה הטוב) וכמעט לעולם כבר לא הולכת לישון יחד איתי. אנחנו גם כמעט לא משוחחים (אם כן, זה נוגע לבנות), והפעם האחרונה שקיימנו יחסי מין הייתה כדי לעשות את הקטנה (נדמה לי שכבר שנתיים לא קיימנו יחסים ככה סתם בשביל הכיף). רוב היום היא יושבת על הספה עם הלפטופ על הברכיים ונמצאת בפורומים, בפייסבוק ובמשחקים. אני גם יודע שהיא ישנה בצהריים כמעט כל יום. יש לה חברות טובות (אגב, כולן נשואות עובדות ועם ילדים) ויש להם ערב בנות אחת לשבועיים (אני הבייביסיטר).לאחרונה גם התווסף שינוי בהתנהגות כמו למשל לא לפנות הצלחת שלה מהשולחן. אם היא כבר תעשה כביסה, זה יקרה בערך חמש דקות לפני שאגיע הביתה כדי שיהיה מי שיעביר למייבש או יתלה. שוחחתי איתה על זה מספר פעמים, תמיד היה שינוי לכמה ימים ואחר כך המצב חוזר לסורו. אני מוצא את עצמי בחודשים האחרונים מתוסכל מאד מהעובדה שאשתי אינה נוהגת כשותפה שלי לחיים. אני מרגיש שאין לי דקה פנויה במהלך היום ושאני כל הזמן מתרוצץ. חבר אמר לי פעם שאני נשמע קצת כמו "אשה מתוסכלת" בגלל שאצלי בבית אני גם הגבר וגם האשה. התיסכול הזה גורם לי להיות ציני ועוקצני כלפיה, אפילו מעליב לפעמים, לאחרונה אין לי חשק להיות בקרבתה ואפילו נמנע מכך, שלא לדבר על חשק מיני. אני מרגיש שלא עם זה רציתי להתחתן. תחושתי היא שהתנהגותה נובעת מכך שגם לה בעצם אין רצון בקרבתי (אולי היא אפילו לא סובלת אותי בכלל), אבל היא לעולם לא תעלה זאת בגלל גירושין שהיו לא מזמן במשפחתה ושזעזעו אותה - מצב אמרה לי בפירוש שחוששת ממנו. יש לי המון מחשבות על פרידה וגירושין בזמן האחרון וזה די מפחיד אותי. אין לי מחשבות על בגידה או מאהבת - איני רואה בכך פיתרון ואיני רוצה לפגוע באף אחד ע"י כך. יש לי זיכרונות טובים מאד מאיתנו כזוג, ולכן אולי יש מה להציל. לצורך הבהרה: אני בעצמי לא האדם המסודר בעולם, שרודף אחרי כל פירור שנפל על הרצפה. אני לא מחפש "שפחה" שתנקה ותכבס ותטפל בילדים. זו אינה דרכי. אני ממלא את מטלותיי במערכת כי אני סבור שכך צריך (הזמן שלי עם הבנות חשוב לי מאד!) ומחפש את האיזון שאינו קיים כלל. אני גם לחלוטין פתוח לביקורת - יתכן ורובצת עליי אשמה כלשהי בכל מה שקורה לנו במערכת היחסים, אבל אני כרגע לא מצליח לראות את זה בתוך כל הכעס. קשה לי גם להצביע על הנקודה בזמן שבה כל זה התחיל ממש, אבל כרגע אני חש שזה לקראת הדקה ה-90.מתנצל על האורך.תודה!

אבא'לה יקר,
מכתבך ארוך מאד, ואני פונה שוב לפונים אלי: השתדלו לקצר, כדי להקל עלי.לפי תאורך, יש לך אשה שנוח לה שאתה משרת אותה ואת הילדים, ומנצלת את זה. אולי באמת גם משום שהיא לא ממש מאוהבת בך, או לפחות אגוצנטרית במידה שטובתך הנפשית חשובה פחות. עם זאת, אני מודע לכך שזה תאורך. אני מניח שהיא רואה זאת אחרת. אני מניח שיש לפחות הרבה אמת במה שאתה אומר, אלא שאני לא יודע במה היא מצדיקה בפני עצמה את חלוקת התפקידים שלכם. האם משום שיש לה צרכים אחרים, גם אם אינם עבודה, הקשורים לענייני תרבות, עשייה, חברות? לא יודע. ברור לי שאתם הפסקתם להיות חברים. שיש לכם טינה המצטברת והולכת, ולא ברור לי מה מקורה של הטינה שלה, אבל כנראה שגם לה יש מלוא החופן מזה. מכאן ההמלצה שלי ללכת ליעוץ זוגי. להתחיל מחדש. לנסות לגרד את שכבות הטינה, ולנסות לגלות מתחת את האמון ואת האהבה. אחרת, יש נטייה לטינה שכאשר היא מתחילה להצטבר, היא תופסת תאוצה.ועד אז, אציע לך בינתיים גם לקרוא שיחות שהיו לי בעניין חיזוקים חיוביים, אם כי בהיפוך תפקידים. אנא, פנה אל האתר שלי, אל הדף "עזרה ראשונה באינטרנט", וקרא את שלוש השיחות שלי תחת הכותרת 'חיזוקים חיוביים'. לא קל לנהוג כך, אבל זו דרך חשובה ויעילה מאד.

תודה רבה על התשובה וההתייחסות העינינית.שוב מתנצל על האורך. חשוב היה לי להעביר את התחושות, מאחר ונדמה לי שסוג כזה של השתלשלות ענינים מאפיין יותר נשים ופחות גברים (לראייה שלוש השיחות בנושא חיזוקים חיוביים שהתחילו ע"י אשה כואבת). נושא החיזוקים החיוביים נשמע מעניין ושווה ניסיון. יחד עם זאת, אציין גם שאשתי היא אדם נבון, מוכשר ומהירת מחשבה (אני מאד מעריך את זה אצלה) ולכן אני די משוכנע שהיא מודעת למצב באופן מלא. ברור לי גם שהיא לא תעז ליזום שיחה על המצב בינינו מאחר ואחותה התגרשה לא מזמן - וההתבוננות במה שקרה שם די זעזעה אותה. השאלה היא מה הדרך הטובה ביותר לפתוח בשיחה על כל העינין (לא גירושין - אלא שלא טוב לנו ומה עושים). החשש שלי שזה יגלוש למשהו מאד מאד לא נעים ושלא יקדם אותנו לשום מקום. האם פשוט לפתוח בשיחה? האם לעשות את זה בבית? בחוץ? האם להשאיר מכתב? המטרה ליצור את השיח הראשון בנושא.תודה!

אבא'לה יקר,
קצת קשה לי לענות על זה כי אני לא מכיר את מידת הפגיעות שלה או שלך, לא את התגובות שלה ולא את התגובות שלך לחוסר הסכמה של הצד השני, וגם לא את היכולת שלך לומר דברים שאתה רוצה מול התנגדות אפשרית. זה לא קל, כי דווקא חשש גדול מדי יכול להביא אותך להשתמש בכוח רב מכפי שצריך, ובטחון גדול מדי בצדקת דרכך עלול להפריע לך להקשיב למה שיש לצד השני לומר.אני מציע שתעלה את זה לשיחה בזמן ובמקום שבהם באמת תהיו פנויים לזה, אמור את מה שיש לך לומר בקצרה, ואחרי זה תקשיב הרבה. וחזור על זה מספר פעמים אם צריך. כלומר, להגיד, בשקט, מהם הצרכים שלך ומהם הקשיים שלך, ולא להאריך בזה, ולשמוע מה שיש לה לומר, ולא לחשוב אפילו להגיע לסיכומים בשיחה הראשונה. התחילו לדבר. זה חשוב יותר. ואם תצליחו לסגור את השיחה ב"או קיי... שמעתי מה אמרת, וזה היה לי חשוב גם לשמוע וגם לומר", עשיתם הרבה מאד.