חתונה והורים: מה לעשות?

שלום.
יש לי זוגיות נהדרת. התארסנו לפני חודש וכעת אנחנו בשלב של חיפוש אולם. חבר שלי בא ממשפחה אמידה מאוד ואילו משפחתי ללא כסף כלל וכל חיי לא היה לי כסף.אביו של ארוסי הוא בן אדם מאוד קפדן ופרפקטיוניסט ששם לב לכל הפרטים הקטנים, וכבר היה בהרבה אירועים שכל מיני דברים ממש הפריעו לו.כל זה היה הקדמה לבעיה שלי:אני וארוסי מעוניינים בחתונה מכובדת ונעימה, אבל לא נורא יקרה (קרי: אירוע ברמה בינונית. לא במקום מאוד יקר, אולם לא במקום זול ו'מצ'וקמק'). מבחינה עקרונית - קשה לי להוציא כ"כ הרבה כסף על ערב אחד וזה פשוט נראה לי בזבוז לא סביר, וזה גם ממש לא 'אני' - לנקר עיניים וכו'. אני פשוט לא אוהבת את הרעיון. למרות שאנחנו מסכימים על הגישה הכללית - יש מעט הבדלים ביני לארוסי, שמעדיף דברים קצת יותר טובים ויקרים ממני (למשל - לי לא אכפת מעיצובים ואני חושבת שזה בזבוז ואילו הוא רוצה עיצובים ברמה וכו'). עם זאת, אנחנו בהחלט מסתדרים בינינו ומגיעים לעמק השווה.ההורים של ארוסי - מאוד לחוצים לגבי החתונה. מההתחלה הם רצו שנעשה במקום שהם מאוד אוהבים - שהוא בין היקרים בארץ, ולא הפסיקו לדבר עליו. זהו בן ראשון שהם מחתנים והם נורא במתח, ובנוסף - הם נורא יקים, וחוששים שאם נעשה במקום ברמה 'בינונית' - יהיו כל מיני בעיות, ו'הם יצטרכו להתרוצץ כל החתונה'. הם מאוד אוהבים את המקום ושמעו עליו הרבה המלצות ובטוחים שכדאי לעשות במקום הזה (או במקומות ספורים שדומים לו) כי רק שם יהיה אירוע מכובד. חשוב לציין שהמקום מאוד יפה גם בעינינו - אולם מההתחלה הבהרנו להם שאנחנו לא רוצים לעשות שם בגלל השיקולים דלעיל.לאחר הרבה סיבובים ועבודה - הגענו לשלושה מקומות שעונים על צרכינו, וביקשנו מהם ומהוריי להגיע לטעימות במקומות הנ"ל ולהתרשמות מהאירוע. אולם פתאום אימו של ארוסי (שנמצא כרגע בחו"ל) מתקשרת אליי ומבקשת ממני לרדת מהמקומות הנ"ל לחלוטין ולעשות במקום שהם אוהבים ושהם ישלימו את ההפרש הכספי, משום שהם נורא חוששים שיהיו בעיות בחתונה אם נעשה במקומות הללו (שאת חלקם הם כבר מכירים וחוששים שיהיו איתם בעיות על סמך נסיונם. חשוב לציין כי כל דבר קטן שהוא לא בסדר, כמו - לחכות מעט זמן למנה - בעיני האבא זו בעיה והוא מתעצבן מזה בחתונות), והם רוצים 'לישון בשקט' ולהיות רגועים בזמן האירוע.לדעתי הם ממש מגזימים, ולגבי הגישה שלהם - לטעמי הם נדחפים לנו מידי בהחלטות, לחוצים מידי, וקפדניים מידי. חוצמזה - שממש קשה לי לחשוב שאעשה אירוע כזה בגלל השיקולים דלעיל. גם אם זה לא הכסף שלי - זה בעיניי בזבוז נוראי וקשה לי עם זה. מצד שני - אני ממש רוצה לכבד אותם, והם בסה"כ מנסים להיות בסדר ומוכנים לשלם.אני לא כ"כ יודעת איך להגיב לזה, ואיך לשטח את עמדתי בפני ארוסי (כאשר יחזור בעוד כמה ימים), בלי שיישמע שאני חושבת שהוריו קצת מעצבנים ויקים מידי.. חשוב לציין שארוסי - מאוד מכבד את עמדת אביו.אשמח לעצה.

אלמונית יקרה,
פעמים רבות, החתונה היא לא רק של המתחתנים, אלא גם של הוריהם. הורים רבים משתמשים בחתונה של ילדיהם, כדי לחזק קשרים חברתיים, ולפעמים גם מקצועיים ושיווקיים. אם לא תעשו זאת, תאכזבו אותם ללא ספק, כי עושה רושם שהוריו לוקחים את החתונה הזו לכיוון של הקשרים החברתיים שלהם, ואולי גם מעבר לזה. ואז, נשאלת רק השאלה, מה התלות שלכם בהם, ומה המחוייבות שלכם כלפיהם. אלו השיקולים שיכולים לגרום לכם להתפשר על עקרונות שלכם, ואולי על התפישה שלכם את מושג החתונה או את חלום החתונה. ונדמה לי שאולי את גם חוששת, בתוך כל העניין הזה, גם מכך שהם יהיו אחר-כך מעורבים בהמשך בחיי הזוגיות שלכם.יש לך דעה, והבעת אותה כאן. מה אומר ארוסך באשר לרצונות ולצרכים של הוריו? כרגע, בחרתם ביחד, לפי הצרכים שלכם. האם הוא עמיד מול הלחצים שלהם? האם הוא רוצה לרצות אותם וללכת לקראתם? – יכולה להיות לזה משמעות רבה עבורו. כדאי לדבר איתו, ולהבין גם מה הוא מרגיש. מה שאומר שאת צריכה לדבר איתו עם הרבה הקשבה, ולא רק לבוא עם "אג'נדה" משלך. בסופו של דבר – זה בינך לבינו. אלא שבכל זאת, יש להבין גם שהיחסים שבינו לבין הוריו הם חלק ממנו ומהצרכים שלו שאיתם הוא מגיע אליך לתהליך של קבלת החלטות משותפת. משותפת לפי הצרכים שלך, ולפי הצרכים שלו. חשוב, ואפילו מאד חשוב, שלא לקחת איתכם מהחתונה זכרונות של עימותים. נסי, מהצד שלך, אולי לעמוד על שלך ועל עקרונותייך, ובכל זאת, גם לקחת אחריות לכך שלא תיכנסו לעימותים משמעותיים שיעיבו על זכרון החתונה.

ראשית – תודה רבה על תשובתך. מילותייך כ"כ פוגעות ונכונות. זה מדהים. אני חייבת לשטוח בפנייך ריב גדול שהיה היום עם הוריו.חשוב לי להבהיר משהו: אביו של ארוסי הוא בן אדם שאם הוא מחליט משהו – הוא תמיד צודק, ולא משנה, ומבחינתו כל השאר טועים וחייבים לגרום להם לחשוב כמוהו כי הם לא מבינים, הם עושים את זה מתוך טיפשות, הם טועים, והוא פשוט חייב לגרום להם לחשוב כמוהו. יש לי גישה שאוטומטית מעוררת אנטגוניזם, הוא ממש גורם לאנשים לעשות לו 'דווקא', ומשיג את המטרה ההפוכה. ארוסי מודע לכך מאוד וככל שהתבגר (בתהליך קשה מאוד) למד לעמוד על שלו מול הוריו. הוא רוצה לרצות אותם, אבל עד מידה מסוימת. הוא גם רוצה ועושה את מה שהוא מאמין בו בסופו של דבר, גם אם זה סותר את רצון הוריו. הוא יודע לדבר מולם מאוד יפה ומסביר להם את מחשבותיו ואת ההיגיון שמאחורי דבריו, למרות שאביו אף פעם לא מקבל זאת.היום היינו איתם באחד המקומות שאנחנו נורא רוצים (אולם מכובד ויפה מאוד לכל הדעות, עם הרבה המלצות), והיה כ"כ קשה והיה עימות ממש ממש לא נעים. הם שמו לב לכל דבר קטן, היה להם המון ביקורת. כל דבר היה פשוט סיפור, ופרצופים.בסוף, למרות שארוסי ביקש מאביו בצורה מפורשת כמה פעמים לא להיכנס לזה, ואף עשה עימו כמה שיחות מקדימות בעניין (בכדי 'לרכך' את העניין) – הוא פשוט התחיל להתווכח איתנו שאנחנו חייבים לעשות במקום (היקר שהם רוצים) + עם הקייטרינג הספציפי שהם רוצים. הוא פשוט החליט שאנחנו חייבים לעשות זאת והוא לא היה מוכן בכלל לשמוע משהו אחר. הוא התחיל להתעצבן שהוא לא יזמין את האורחים שלו למקומות שלנו, ושאנחנו לא מבינים, ושאנחנו הזוג היחיד בעולם שלא אכפת לו בכלל מהחתונה שלו. הוא ממש התנהג כמו ילד קטן (אפילו בתנועות הפיזיות של הישיבה עם ראש מורכן וידיים משולבות..), בעוד אנחנו כל הזמן מנסים לרצות אותו בכל מיני אמירות (שנשתדל וכו'..). הוא התנהג כ"כ לא יפה – גם אליי. נעלבתי מאוד, אבל כמעט ולא אמרתי כלום במשך השיחה ונתתי לארוסי לדבר כי ידעתי שעדיף שהוא יעמוד מול הוריו.אני לא יודעת מה לעשות עכשיו. כ"כ בכיתי לפני ארוסי. דיברנו הרבה לאחר מכן והוא אמר שזה מחזיר אותו כמה שנים אחורה – לתקופה שהוא היה יותר צעיר (ואף ילד) ואביו ניסה לחנך אותו בדרך השגויה הזאת וכל הזמן השיג הפוך ממה שהתכוון מכיוון שהוא (אביו) 'הולך ראש בקיר'.אמרתי לארוסי שאולי מלכתחילה היה עדיף שהיינו עושים איפה שהם רוצים – אבל הוא אמר לי שעכשיו הוא עוד יותר לא רוצה לעשות שם. זה אומנם קצת 'משחקי כוח' מול הוריו, והוא אף מודע לכך – אבל הוא לא מוכן לתת לאביו להרגיש שהוא 'ניצח' כך וכך הוא ימשיך להתנהג בדרך הזו. שנינו הסכמנו על כך שאם אביו היה עושה זאת בצורה אחרת ונעימה ומציג את זה אחרת היינו מסכימים ללכת עימו.אני מרגישה כ"כ רע עכשיו. אני לא יודעת אם עשינו נכון שנכנסו לעימות הזה בכלל. אביו אומנם לא מודה בכך, אבל כנראה שמאוד חשוב לו מה יחשבו עליו כל עמיתיו לעבודה, משפחתו האמידה וכו'. אנחנו כן מכבדים אותם בכך שאנחנו לוקחים אותם (ואת האחים של ארוסי גם, ובסוף בלי המשפחה שלי בכלל..) לאולמות שאנחנו אוהבים לשמוע את חוות דעתם (דבר מאוד לא מובן מאליו), משתפים אותם, מקשיבים לכל מיני רצונות שלהם לגבי החופה וכו', אבל האם נהגנו בסדר?. האם היינו צריכים מהתחלה לוותר על עקרונותינו ולהימנע מעימותים כ"כ כואבים בערב החתונה?.אנחנו מחר הולכים לראות עוד אולם עימם. אני לא יודעת איך לעמוד מולם.. זה כ"כ קשה לי. אשמח לעצתך.

אלמונית יקרה,
ארוסך מנסה להשיג עצמאות, וזה טוב לו, אבל זה גורר אתכם לעימות סביב ארוע שאתם רוצים שיתנהל בכייף, ולא בלחץ. אבל ממש כשם שאביו היה יכול להשיג את מה שהוא רוצה בדרכי נועם, כך גם ארוסך יכול לעשות זאת, אם יעשה זאת בדרך אסרטיבית ולא תוקפנית. יתכן שמה שהוא צריך זה לזמן את אביו לשיחה בארבע עיניים. הוא והוא לבד, בין אם בחדר אחר ובין אם בבית קפה או בשיטוט בהליכה ליד הבית. ושיגיד לו באופן מפורש את מה שהיה קשה לו לומר לו כשהיה צעיר יותר ותלוי יותר: " אבא יקר, , אני מאד מעריך אותך כאבא, ומוכן ללכת לקראתך. אבל קח בחשבון שזו החתונה שלי, שבאה לממש את הצרכים שלי כפי שאני מבין אותם, וכפי שבני גילי נוהגים, ולא את הצרכים שלך. אני מוכן ללכת לקראתך אם תסביר לי בנועם מהם הצרכים שלך, ותעשה איתי משא ומתן. אם תכתיב לי דברים, אם תבייש אותי, אם לא ארגיש ממך הערכה או הקשבה אלי, אעשה את החתונה כפי שאני מבין."זו אינה אמירה קלה. יש בה יציאה לעצמאות. האם ארוסך מסוגל לה? ואולי יותר מזה, האם אביו מסוגל לשמוע את זה? – אולי, אם זה ייאמר נכון, עם סבלנות, וללא כל נימה של כעס, גם אם האב עצמו כן יכעס ("אבא, בוא נדבר על זה שוב בעוד יומיים, כאשר נהיה רגועים יותר, עכשיו הפסקנו להקשיב זה לזה."). אם ארוסך יהיה מסוגל לקחת על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי, יש סיכוי לשינוי תפקידים. אבל בשביל זה הוא צריך להגיע גם עם הקשבה, וגם עם היכולת לומר: "טוב. הבנתי. תן לי לחשוב על זה קצת" (למשל, גם לאחר ראיית האולם מחר). החלטות לא צריכות להינתן ברגע, וזה יכול להיות הכוח שלו בעימות עם אביו. שהאבא יבין שהוא זה שצריך להמתין להחלטה של הבן, ולא להפך, מה שיכול לשנות לא מעט את יחסי הכוחות. וכמו תמיד, לפעמים האמא יכולה להיות גורם מאזן, מאחורי הקלעים.