חששות וריחוק בזוגיות - מה עושים?

אורן שלום,

אני נשואה + תינוקת בת 1.5. ממורמרת מאוד. כועסת על בעלי רוב הזמן. מיואשת מהזוגיות לפעמים חולמת על עזיבה ולפעמים נזכרת שהיו לי פעמים שנהנתי לשכב עם בעלי והייתה לי תשוקה אליו. לא בטוחה האם מדובר באהבה או בהרגל ופחד. הוא יציב- משהו שאני מאוד מעריכה שונה מכל האמביוולנטיות הקיומית שלי, האמוציות המיותרות.. נקי מחרדות ומביט על העיקר- כדהוא עושה את כל זה אנמ נשארת מעורערת לצידו, זו שיש לה תמיד נטייה לעשות בלאגן מסיטואציות- ככה לפחות אני חשה שהוא מגדיג אותי בזוגיות שלנו. אנחנו 4 שנים יחדיו- לא הרגשתי שאני מאוהבת בטירוף אבל בכל זאת התחתנתי כי בכל פעם שהרגשתי מאוהבת מעל הפופיק זה הסתיים גם כך. אולי הייתי בנקודה בחיים שנעצרתי והשעון הביולוגי אמר לי שזה הזמן להפסיק את החיפושים. כך נוצר מצב שהתחלנו לצאת וכעבור 3 חודשים היה פיצוץ ענק על רקע מחלת מים שחטפתי, עד היום לא ברור מה קרה בדיוק, אבל מהרגע שהיא הגיעה חיי המין שלנו- שלי לפחות הפכו לא נעימים והתשוקה נעלמה לה. מאז ועד היום אני לכ יכולה לומר שאני מתרגשת מיחסי מין והרבה פעמים יוצא לי להרגיש שבא לי אבל אז זה פשוט נעלם. יש משהו רגשי אצלנו שלא פועל. אצלו כי אני מניחה שאני מטיחה בו כל הסמן האשמות על מה שהוא לא ואצלי כי אני כהר חא יודעת מה אני מרגישה כלפיו. אני כן יודעת שיש בו תכונות שאני מאוד מעריכה אבל זה לא גורם לי לריגושים. כשאני מבלה איתו אני משעממת ומשתעממת וזו התחושה היומיומית שלי כבר. מעבר לכך, קצת סותר, אני מאוד אובססיבית פתאום סביב מראה של נשים יפות שאליהן הוא נחשף אולי מתוך ביקורת עצמית על כך שאני כבר מתבגרת ונורא פוחדת שלכל אחת יהיה יותר מה להציע ולגברים הזמינות לקום ולצאת עם נשים צעירות בחברה הישראלית היא מכובדת. חשוב להבהיר שבעלי לא נתן לי לחשוב שהוא בדרך לעשות משהו והוא הרבה פעמים מדבר על החיים שלנו בעוד 10 שנים ועוד, אבל בגלל שאין לי שום ריגוש איתו ובגלל שהחיים הפכו למשעממים וחסרי חיות אני לא מצליחה להחיות איתו את הנפש הצעירה שלי אלא רק להרגיש מבוגרת במחיצתו - אני בת 33 והוא בן 30. אני יודעת שאני לא מסוגלת להרוס את הבית שלנו, אני קשורה אליו והוא גם האבא של הילדה, אבל תמיד תוהה מה היה קורה אילו ועוד כמה זמי הפצצה בתוכי תמשיך לתקתק.. אני מאוב עצובה כי אם אני רוצה להיות כנה עם עצמי אז אני מניחה שהתפשרתי ושלא הייתי צריכה להביא איתו ילדה, אבל לצד זה אני לא יכולה להתעלם מהרבה מעלות שבטח הייתי מתגעגעת אליהן אם הייתי עם אחר. אז זה מסכם את זה כנראה בעוצמות הרגש הנמוכות כלפיו שיש להן ביטויים פיזיולוגים ומנטליים. כיצד מנסיונך עדיף לנהוג במצב כזה?

מירי יקרה,
מצד אחד את מתחבטת בהרבה מאד שאלות, שטבעי להרגיש אותן. גם אחרי לידה, כשהגוף כבר לא מה שהיה קודם, או לא בדיוק מה שהיה קודם, כאשר אולי קצת הוצאת עצמך ממעגל המבוגרים ו/או הקריירה. העובדה שאת קצת מבוגרת ממנו, גם אם באמת אין לה משמעות עבורו וגם אם את נראית נפלא, מטרידה אותך ומעצימה את החששות, אם לא את החרדות שלך. יש קצת מטענים ביניכם, שבעיקר מעלים חששות, ולו רק כי החיבור ביניכם לא היה לגמרי "חלק" עד לנישואים. ולא ברור לי מה מתוך כל אלה, ואולי בשל סיבות נוספות אחרות, גורם לך לחשוש כל כך עד שאת, אולי בגלל זה, מתרחקת ממנו רגשית, במקום לחפש דרך להעצים את הזוגיות והרגשות. אולי כי הריחוק הזה הוא סוג של התגוננות, לא מפני פרידה אלא בעיקר מפני אכזבה שאת חרדה ממנה, אם הוא יעזוב אותך (וכפי שאת אומרת, אין באמת סימנים כאלה). אם זה יקרה, אז לפחות הכנת את עצמך קודם, ולא תרגישי רע קל כך.אני לא אומר שזה כך, מירי, אבל זו אפשרות ממשית. אני חושב שכדאי שתלכי ליעוץ פרטני, כדי להבין טוב יותר את כל התהליכים הללו שאת עוברת, ובעיקר את האכזבות ואת הדרך להתמודד איתן. וסביר מאד שזה יעבוד, בעיקר - כי את לא הראשונה שעוברת תהליכים כאלה, וגם לא תהיי האחרונה. זה קורה הרבה.