חשש מפני חזרה על טראומה בזוגיות

שלום.
אני בחורה לקראת גיל ה- 30, גרושה ללא ילדים.הסיבה שהתגרשתי היא כי הגרוש שלי החליט בוקר אחד בצורה נחרצת ולא פתוחה לדיון שהוא לא רוצה ילדים. יום לאחר מכן כבר לא הייתי שם, חודשיים וחצי לאחר מכן כבר היינו גרושים.היום אני נמצאת בזוגיות עם בחור מקסים בן גילי, מזה 9 חודשים, וגרים יחד כמעט מההתחלה.אני רק מחכה לרגע שאקבל הצעת נישואים, שאוכל להפסיק עם הגלולות האלה ולהגשים את החלום - להיות אמא, אך לאחרונה זה נראה לי ומרגיש לי רחוק מתמיד.הוא נותן לי תשובות לא ברורות לגבי העתיד שלנו, "זה יקרה בקרוב..., אני לא יודע, אני כן יודע" ושום דבר לא קורה, וכל הזמן יש בלבול ומבוכה רבה סביב הנושא הזה.אז נכון אנחנו "רק" 9 חודשים יחד אבל זו מערכת יחסים רצינית, הבהרתי לו גם זאת מההתחלה, שלשם אני מכוונת והוא לקח את בחשבון, בייחוד לאור מה שקרה לי בנישואים האומללים שלי.אני מסתכלת סביב, על החברות, על המשפחה, ופשוט נשרף לי הלב מקנאה בכל פעם שאני רואה בחורות בגילי בהריון, או אמהות.אני אובדת עצות. חלק מן האנשים אומרים לי "הגיע הזמן לדבר עם החבר על "יחסינו לאן"". חלק מן האנשים טוענים שכדאי לי להמתין עד שנהיה יחד שנה כי אז תהיה לי את כל הלגיטימציה לעמוד מולו ולדעת לאן אנחנו הולכים, כעבור שנה של מערכת יחסית רצינית ואינטנסיבית.אני חוששת מאוד להציב לו אולטימטום כי אין לדעת מה הוא יבחר לעשות אך ברור לי שאני רק דוחה את הקץ של השיחה הזו.בכל יום שעובר אני מרגישה שהחלום הזה פשוט רחוק ממני מרחק שנות אור, ושאולי... מי יודע, זה לא יקרה לי לעולם, לא אזכה להיות אמא, אם לא אעשה ילד לבד בשנים הקרובות..אשמח לשמוע את עמדתך בעניין.תודה, מזו שרוצה כל כך להיות אמא.

חייבת לומר לך שאת סתם לחוצה, את עוד לא בת 30!!אני התחתנתי בגיל 34 וכעת בהריון עם ילד ראשון, את יכולה להירגע שיש לך עוד המון זמן להתחתן ולהקים משפחה.

רוצה יקרה,
אני מאד מבין את החשש שלך. כאילו שכבר היית בסרט הזה ואת לא רוצה את אותו הסוף, שהיה טראומה עבורך ללא ספק, ובודאי שלא לקבל אותו בעוד כמה שנים. וכשאת לא מקבלת סימנים ברורים שזה לא יהיה המצב, זה מערער אותך. את זה אני יכול להבין, כי זה נורמלי להרגיש כך.מצד שני, את צודקת, זה רק תשעה חודשים של הכרות. בגיל 24 ועם היסטוריה אחרת, היית מרגישה עם זה אחרת לגמרי. העניין הוא שבן זוגך רואה את זה, מנקודת מבטו, ככל הנראה כפי שאת היית רואה זאת בגיל 24. אולי 25. כי הוא גבר וכל עניין ההורות לוחץ עליו קצת פחות, ואולי כי הוא רוצה להרגיש מבוסס יותר כלכלית לפני התחייבות, כמו שלא מעט גברים מרגישים. ואז נשארים שני עניינים נוספים חשובים:הראשון - שהוא רוצה להרגיש ממך שאת רוצהאותו. אם הוא גבר נורמאלי, סביר שהוא רוצה לדעת שלא בחרת אותו כי את כרגע במסע חיפוש אחר "מישהו" להתחתן איתו, וכל מה שאת צריכה זה גבר שיענה על רשימת הצ'ק ליסט ההכרחית. ההיסטוריה שלך, שהוא מכיר, וגם הדחיפות שבה את רואה את הדברים, ושאין ספק שהוא רואה אותה גם אם אינך מתכוונת להוציא אותה החוצה, עלולה לגרום לו לפקפק בכך שאת באמת אוהבת אותו, ובאמת בחרת בו בגלל מה שהוא, ושלאחר החתונה והילד, לא תעשי נסיגה רגשית כלפיו. כלומר, פחד טבעי לגברים בעידן המודרני הוא שלפני החתונה האשה רק מספרת לעצמה שהיא אוהבת אותו, עד שהיא מאמינה בזה בעצמה כל עוד יש בזה צורך, ושאחר כך, זה ייעלם. וכשזה ייעלם, הוא יהיה פחות חשוב לה, והיא תשקיע בו פחות, ואולי גם תחשוק בו פחות. כך שנקודת המוצא שלך עלולה לגרום לו לחשוש מזה.העניין השני הוא שאם את לא בטוחה בו ובכוונותיו, בשל החרדות שלך מאותה טראומה ומהגיל שלעולם לא נעצר, את עלולה להיות מתוחה, לא שמחה ואולי גם צינית ופוגעת לפעמים, וזה עלול לגרום למתחים ביניכם. אם זה קורה, הוא אמנם יבין, אולי, שהסיבה העיקרית היא הצורך שלך להתחתן שאינו ממומש, אבל הוא עלול לקחת זאת לשאלה של איך תנהגי בקונפליקטים אחרים שיהיו ביניכם, וכל זה עלול לגרום לו להיות פחות בטוח בכך שאת הבחירה הנכונה. אלו הם דברים שאני מכיר מקרוב מזוגות רבים שעבדתי איתם.מכאן יוצא שאת צריכה ללמוד להסתכל למציאות בעיניים. מצד אחד לא דרך החרדות שלך, אלא דרך מה שקורה באמת. הוא הרי יודע והוא מבין שאת רוצה להתחתן. הוא בודאי כבר שמע ממך שאת רוצה להיות אמא, ובודאי יודע שאת רוצה להתחתן, ואם הוא אדם טוב ומקסים, הוא לא ינסה לפגוע בך במכוון ובאופן אגואיסטי רק כי טוב לו עכשיו. אם הוא ממשיך איתך כשהוא יודע שאת לא רוצה לבזבז עוד כמה שנים על כלום, סימן שהכוונות שלו טובות וחיוביות. לפי מה שאמרת, כולל התערובת המבלבלת של אמירת שאת מקבלת, כנראה שהוא רוצה, אבל ללא לחץ ולהיות בטוח שזה טוב לפני ההחלטה. הוא חושב שזה טוב עכשיו, כי הוא איתך, הוא רק רוצה להיות בטוח, ואין דבר מבטיח יותר מטוב שנשאר טוב לאורך זמן. הוא ישמח לשמח אותך, ככל הנראה, אבל כשהוא יידע שזה טוב גם לו. ותתפלאי, הוא יידע שטוב לו כשיראה שטוב לך.כנראה שתצטרכי לעשות מאמץ לתעדף את הרצונות שלך, לבינתיים. כלומר, לומר לעצמך שהכי טוב לך כשיש לך בן זוג, וכמה שהוא מקסים, ולהניח בינתיים למה שעדיין חסר לך. זה רק יועיל. ועוד יעזור לך אם תביטי בו מנקודת מבט של אשה על בן זוגה, ושל היחסים שביניכם והחברות והמשיכה, ולא של החרדות מפני מה שאולי לא יהיה, ואז תוכלי לראות בו סימנים אחרים שיחזקו אותך: האם איכפת לו ממך? האם הוא מתחשב? ובכלל, האם הוא בחור טוב שיש בו נתינה (וכל זה בתנאי שתנטרלי את מה שנגרם לך מעצם ההמתנה)? אם התשובה לכל אלה היא חיובית, תני לזה משקל גבוה יותר בקביעת רמת שביעות הרצון שלך ממה שיש לך והשמחה האישית שלך. המשפטים האחרונים שלך כולם נובעים רק מחרדות, ועליהם תצטרכי לוותר. תני משקל לכל היתר, והיי שמחה בו, והאמיני לי שהוא יהיה שמח בך.

תודה לך סיגל יקרה,
אך ה- 30 אינו רחוק כפי שאת מתארת לעצמך, הוא ממש אוטוטו...

תודה רבה לך ד"ר יקר
על התשובה הנרחבת והמדויקת להפליא.תיארת כאן כמעט אחד לאחד את מה שאני מרגישה. אני באמת לא שמחה, אני אכן עושה שימוש ציני במילים, ומתח הוא החבר הכי טוב שלי לאחרונה, לצערי.אני חוששת כ"כ שהקשר הזה גם הוא יסתיים בשל חוסר הרצון שלו להתקדם איתי לשלב הבא. אני חוששת כ"כ לעבור את זה שוב, לחינם, עוד זמן מבוזבז.הוא באמת מקסים, הוא טוב אליי, ואני מאוד אוהבת אותו ולא רוצה אותו רק כדי להגשים לי את החלום, ממש לא, אני רואה אותו כאבא לילדיי. אבא נפלא.אני חוששת שהוא קצת נרדם על השמרים כי באיזשהו מקום אין למה למהר, יש חברה שדואגת לבית מלא בכל טוב אז למה בעצם להתקדם? זו מחשבה של כמעט 100% מהגברים בישראל.מצד שני גם כל הסביבה שלי מפעילה עליי לחץ אסטרונומי ולא מפסיקה לשאול מתי אני מתחתנת, כאילו שזה תלוי אך ורק בי.אני מנסה לשים את המתח הזה והלחץ בצד, מצליחה ליום, יום וחצי... ושוב המחשבות מקננות בי.חוסר הוודאות הזה פשוט מערער את חיי, וזה באמת, קושי שאין לתאר אותו במילים.