חרדות וחוסר ודאות בזוגיות

בוקר טוב ד״ר
בעלי ואני ביחד כשמונה שנים ( נשואים חמש), יש לנו שני ילדים מקסימים. לאחרונה עשינו רילוקיישן למדינה לא פשוטה. השינוי עורר אצלי חרדות ישנות ודימוי עצמי נמוך, משהו שחשבתי שהתגברתי עליו כבר.
בכל השהות שלנו כאן לא הצלחתי להתרומם או להסתגל למקום. אינני עובדת ואני מוצאת עצמי המון בבית לבד. אין לי חיים משל עצמי כאן, אין לי חברות או חיי חברה ואני מרגישה שאני תלויה רגשית בבעלי שהצליח לחלוטין להשתלב.
המצב יצר אצלי קנאות קיצונית, תחושות שבעלי בוגד בי ומסתיר ממני משהו וזה החמיר עד כדי שבלשתי אחריו ברשתות החברתיות וחיטטתי לו בפלאפון. בכל השיחות שלנו הוא מכחיש בתוקף שהוא בוגד ואומר דברים מדהימים, כמה הוא אוהב אותי ובחיים לא יפגע בי, שהתחתן פעם אחת והוא לא חשב או חושב על לעשות משהו שיהרוס את זה. אני לא מצליחה להאמין לו, יש בי ספק שמכרסם בלי סוף על כך שהוא בוגד למרות שלא מצאתי אף לא ראייה אחת שתתמוך בזה.
חוסר האמון שלי יוצר קרע עמוק ביחסים, הוא פגוע ממני מאוד, כועס, מתוסכל , מסתיר ממני דברים בכוונה ( כמו שהיו נשים במפגש של העבודה וכד) , מסנן אותי בכוונה ואומר שאני מרחיקה אותו ובסוף אגרום לו ללכת ושאינו יכול עם ההתעסקות הכפייתית שלי בעניין.
אני אובדת עצות, הפסקתי לחטט מתוך החלטה שאאמין לו אבל אני לא מצליחה להרגיע את החרדה, היא פוגעת לי בכל תחומי החיים ומקשה עוד יותר על החיים הלא פשוטים כאן. חשבתי על טיפול אבל זה לא ריאלי ואני מתוסכלת מעצמי ומהמצב. אני מפחדת שיעזוב אותי או לחלופין באמת יבגוד בי כדי לעשות לי דווקא ( משהו שאיים עליו באחד הריבים שלנו)
איך אני יכולה להרגע? אני כל כך כועסת על עצמי שמאישה עצמאית, בטוחה וחזקה הפכתי לשבר כלי, כזאת שתלויה לחלוטין בבעלה ואיננה מסוגלת להתמודד. אפילו כשאני כותבת את המילים אני חושבת שאולי מהדברים אקבל הוכחה לבגידה שלו. מה לא בסדר אצלי??
תודה וסליחה על האורך..

מתוסכלת יקרה,
קשה מאד לחיות בעולם שבו יש חוסר ודאות. מצד שני, העובדה היא שכולנו חיים כך. איך עושים את זה מבלי להכנס לחרדות? ואולי צריך לשאול, האם בכלל אפשרי שלא לדאוג? - התשובה היא לא, כי הדאגה שומרת עלינו מפני צרות למיניהן. אבל מצד שני, היא גם יכולה לפעמים לצאת משליטה, ולהפריע לתפקד. כשזה מה שקורה, אנחנו קוראים לזה חרדה. תמיד אפשר למצוא לה הצדקות, כי אחרי הכל, כשחיים בעולם שבו יש חוסר ודאות, תמיד יהיו סימנים כלשהם, שאין בהם ודאות, ומרמזים כאילו משהו רע באמת עלול לקרות. כאילו שבעלך באמת בוגד בך. האם כל הסימנים נכונים? בטוח שלא. האם חלקם נכונים? - איך אפשר לדעת, נכון? וכאן הקושי ומכאן הפחד. וכך או כך יש נזק, בין אם יש ממש בחרדה ובין אם לא. כן, גם אם יש, כי כל מה שאת יכולה לעשות עם החרדה זה לבדוק, ואולי למצוא. עד שתמצאי, אם בכלל, את חיה כמו עלה נידף, מחפשת עוד סימנים. האם זה יקרה בעוד חצי שעה? בעוד שנה וחצי? ומה עד אז, להמשיך ולחיות כעלה נידף, כשהחיים אינם חיים, ושכאת רודפת אחרי סימנים? כך או כך, אם את חושבת שיש משהו בזה, זה בסדר לחפש מדי פעם. אבל בשום אופן לא לתת לזה לנהל לך את החיים. את צריכה לחפש מחדש את האושר שלך, ולחזק את עצמך ואת הביטחון האישי שלך. אני יודע שכתבת שטיפול הוא לא מעשי, אבל אני חושב שכדאי לשקול את זה מחדש. ראי בבקשה את האפשרות לטיפול מרחוק, בעזרת סקייפ.

הי שוב, תודה על התשובה הכנה
קראתי אותה, אינני יודעת כמה פעמים. כל פעם הבנתי אותה אחרת.
מצד אחד קיוויתי לנזיפה. שתאמר ׳קחי את עצמך בידיים׳, כפי שאומרים לי הסובבים אותי. בעיקר כדי שאוכל להתנגד, ביני לבין עצמי, ולהמשיך לא להתמודד.
מצד שני רציתי שתכתוב תשובה מוחלטת, משהו בסגנון ׳כן הוא בוגד, עכשיו תתעסקי בהחלמה והחלטות להמשך׳. יחלתי להקלה שתשובה כזאת תביא. כמו שלפעמים אני מקווה שיגיד שהוא מנהל רומן והחרדה תשכך.
ואז הבנתי שאני שוב מתנה את אופי המצב שלי בתשובה של מישהו אחר, במקרה הזה שלך.
איך למצוא שוב את הכוח שלי, מבפנים? להפסיק להיות קורבן של החיים והנסיבות ולקחת שליטה שוב על החיים שלי?

מתוסכלת יקרה,
התשובה שלי לשאלות שאת שואלת עכשיו, נמצאת בסיום תשובתי הקודמת. והאפשרויות הן שתיים, או למצוא את הכוח שאת מחפשת אצלך, בעצמך, או להיעזר באיש מקצוע. את נמצאת בטלטלות גדולות מאד ובסערת רגשות, ובתוך כך מחמיצה את החיים ואת מה שאת יכולה למצות בהם. האם זה רק בגלל הפחדים שלך? - לא. זה ככל הנראה גם משום שאת לא מוצאת לעצמך סיבות אחרות להרגיש מוצלחת ובעלת ערך. הפחדים רק מפריעים ונותנים לך תרוץ למה לא לנסות לחפש את ערכך במקומות אחרים, כי הם יוצרים מיקוד מנטלי של המחשבה, בין אם על האושר, ובין אם של הכעס, במקום הזה בלבד. לפעמים זה קשה למצוא את הכוח לבדך, מה עוד שאת רחוקה ממקורות תמיכה חברתיים ומשפחתיים, וכנראה בתרבות אחרת, וצריך עזרה ותמיכה נפשית כדי למצוא את זה. את לא צריכה להתבייש בכך, כי את ממש לא היחידה שזה קורה לה.