חרדות בזוגיות: איך להתמודד?

שלום
לך.אני בת 32 ובעלי בן 30. גבר וחבר יקר, אוהב, מסור, מפרגן, תומך עד בלי די..חיי כילדה וכנערה היו קשים מנשוא. בביתי שררה אלימות רבה, פיזית, מילולית, אמי הייתה אישה דכאונית ואובססיבית וגידלה ילדים אומללים. פחדנו לצחוק בבית, להרעיש. הכל היה נקי בבית ותמיד חשוך. ותמיד שקט. טיפולים של שנים עזרו לי ליצור קשר והבעל האוהב עזר גם הוא. אני מגדלת היום ילד בן 3 בקשיים רבים ובהתמודדות יומיומית קשה- לתת לו "לנשום" בשבילי זו משימה קשה.. לחבק, או לא לצעוק.. או להתייחס אלו דברים שלא ברורים לי- אובייקטיבית, כן.. אבל סובייקטיבית.. לא. אני מקווה שאתה מבין את כוונתי.בחודשים האחרונים אני מרגישה מאוד כמו אמי. ממורמרת, כועסת, וסתם ללא סיבה, על בעלי. הורסת כל חלקה טובה ביחסים איתו. מרגישה לא מאושרת. לא מסופקת. לא מצליחה להבין למה. פתאום לא אוהבת אותו. מתחילה לשחזר את מערכת היחסים העכורה של הורי.. מתחילה להעיר הערות מסרסות ופוגעות.. מתחילה לשלוט והבעיה היא שבעלי נותן לי.. לא עוצר, רק מבין, מפרגן, אוהב, דואג.. ולא מנער. ולא קם ואומר נמאס לי. ואני מתפוצצת עוד יותר.. שהוא מאפשר בהתנהגות שלו להיות כמו אמי.רק לא זה..טוב לי מותי מחיי אם אדע שאני חוזרת על אותה ההתנהגות ומגדלת דור כמו שאני גדלתי, כמו שאני ראיתי..מה עושים?לא רוצה לשפוך הכל בפני בעלי ו"לגלות" לו שהבעיה אצלי.. אני כמעט מצליחה לשכנע אותו שהוא הגורם להכל..הצילו..

נעמה יקרה,
בעצם, התשובה לשאלה שלך נמצאת במכתב שכתבת לי.את כותבת שאת "לא רוצה לשפוך הכל בפני בעלי ו'לגלות' לו שהבעיה אצלי... אני כמעט מצליחה לשכנע אותו שהוא הגורם להכל".אני קורא במה שכתבת חרדה שיש לך לתדמית שלך. אולי כדי שלא יעזוב אותך, ואולי אפילו עוד יותר: כדי שחס וחלילה לא יזהה בך את אמא שלך, שבעינייך זו סיבה מספיק טובה כדי לעזוב אותך. אם זה המצב, עושה רושם שאת מעדיפה להטיל על בן זוגך את האשמה בכל דבר, רק כדי להוציא את עצמך ללא רבב, וכדי שיישאר איתך.העניין הוא שככל שאת מסתירה יותר, ומחביאה יותר, ומאשימה אותו יותר, כך הבעיה הולכת ומחריפה, כי החיפוי הזה, וההאשמות הללו, הם הם הסימפטומים של אמא שלך שאת מנסה להסתיר, וככל שאת מנסה להסתיר אותם יותר, כך הם מחמירים. נכון? ולכן, אולי זה הפתרון, שהוא נגזר ממה שאת כותבת לי במכתב: להפסיק לפחד, ולספר לו שאלו החרדות שלך, ושלכן את מתנהגת כך. להיות גלויה איתו, לבטוח בו, וללמד אותו, דרך הפתיחות שלך, לבטוח גם בך. חשבי מה הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות אם תהיי גלויה איתו. הוא יכעס? – אולי (והרי גם כך הוא בטח כועס, כשאת מאשימה אותו מבלי שעשה דבר). הוא יופתע מגילוי הלב? קרוב לודאי. האם גילוי הלב ימצא חן בעיניו? בסופו של דבר אני מאמין שכן. כי הוא יבין שאת עוברת תהליך, שסופו טוב יותר.אבל עוד שאלה שמעניינת כאן, והיא איך זה שהחזקת מעמד יפה עד לזמן האחרון, ומדוע בזמן האחרון כבר לא? קשה לי לדעת, כי את לא נותנת מידע על זה. חשבי על זה בעצמך. אבל יכול להיות שאחת הסיבות היא פשוט שחיקה. החזקת מעמד בציפורניים, כדי להסתיר וכדי שלא להראות, וכדי להיות שונה מאמך, ולתת להגיון לעבוד במקום לרגש (נכון? – נדמה לי שלזה התכוונת). המחיר שאת משלמת הוא מחיר השחיקה הנפשית. את מחזיקה את עצמך בציפורניים, וזה מאד קשה! וכשהתחלת להשחק, כך נדמה לי, התחלת לחפש אשמים. אולי גם כי רצית נורא להיות "חזקה", ולשמור על התדמית שיוצרת לך הרציונליות שמחזיקה אותך. אני חושב שאם תרשי לעצמך להיות קצת פחות חזקה, ותשתפי את בן זוגך יותר בקשיים שלך, יהיה לך קל יותר. את מאד פוחדת שאם תתני לרגשות שלך לעלות, כשקשה לך, הוא יתרחק ממך. אבל אני חושב שאם תציגי זאת נכון, תגידי שקשה לך, אבל גם מבלי לצפות בהכרח לעזרה אלא רק לחיבוק, ותגידי לו את זה, יהיה לו קל יותר, ואת תרגישי הרבה יותר משוחררת מהעומס הנפשי הזה שאת כורעת תחתיו, של האיום שמא תהיי כמו אמך. את לא אמך, ואני חושב שאם תשחררי קצת, ותשתחררי קצת, ותפחדי קצת פחות, תמצאי את האיזון בין הפחדים שלך, לבין הצד הרציונלי שמחזיק אותך.

תודה רבה רבה על התייחסותך הרצינית והמשקיעה.נתת לי עוד הרבה חומר למחשבה. תודה