חסרונות אנושיים: איך להתמודד?

שלום,
אני בת 21 ויש לי שאלה ואשמח לדעה כנה :)בעיני כל הסובבים אותי אני נחשבת ל"מוסרית מדיי" ו"ילדה טובה" בשל הדעות שלי בנוגע לנושאים רבים וגם ספציפית לנושא זוגיות. בעיני לזוגיות יש ערך מקודש והיא בעלת חשיבות עליונה ויש לשמור עליה מכל משמר.. כי זה כל היופי והקסם שבחיים בעייני, לחיות לצד מי שאתה אוהב בנאמנות ונתינה מכל הלב.לפני כמה ימים ראיתי זוג נשוי שהבעל שם תמונה של דוגמנית חשופה על מסך הפלאפון שלו.. אתה בנאדם נשוי.. אולי תשים תמונה של אשתך האהובה והיקרה? אתה כבר לא בן 20. או כל עניין מסיבות הרווקים/רווקות המלווים בחשפנים... ואפילו עניין הפורנו... חברה שלי תפסה את חבר שלה צופה בזה ודיי הזדעזעה והוא אמר לה "מה עדיף? שאני אבגוד או זה?" למה בגידה צריכה לבוא בחשבון בכלל? אני בטוחה שהיא לא תסרב ואפילו תשמח לספק אותו במקום שיהיה הצורך בפורנו. עוד דוגמה- אחד הידידים שהייתי איתם נכנס לאוטו, דקה לפני שבת זוגתו הצטרפה אלינו ואמר לחבר שלו "זאת פעם אחרונה שאתה מזמין אותה! לא בא לי שכל יציאה היא תבוא כמו דבק!" וכשהיא הצטרפה הוא הייה "פוצי מוצי" איתה. לא רוצה אותה? אפשר להפרד אף אחד לא קושר. לטעמי, זה עובר את הגבול ולא מכבד.. מילא אם מישהו לא בזוגיות, אבל הוא בזוגיות, כל אלו נראים כ"כ טמאים בעיני... וכ"כ מורידים את האמון שלי בגברים, דבר שאני כ"כ רוצה שיהיה לי במאה אחוז.אני שרואה בזוגיות ערך מקודש, והייתי בזוגיות ארוכה עד לא מזמן, שמרתי על עצמי מבנים אחרים (ולא שרציתי בכלל להיות איתם וגם אם מרגישים משהו שלא בשליטתינו אפשר לתפוס מרחק או לדבר על זה בפתיחות עם בן הזוג שזה דבר חשוב ויפה), לא הסתכלתי ימינה ושמאלה.. אפילו בתקופת הצבא אני יכולה לתת דוגמה שנכנס מישהו למשרד ולא שמתי לב והוא פשוט התחיל לעשות לי מסאג'. אני בתקופה מייד קמתי והלכתי למקום אחר מבלי להסס.חשוב לי להדגיש- אני לא מאמינה שאני קיצונית.. אם יהיה לי חבר אני יוכל לזרוק לו איזה אמירה על מישהי יפה ברחוב ונצחק ביחד... או שלפעמים קורים דברים וצריך לדעת לסלוח אבל לא שזה באופן רגיל וחלק מאופייה של הזוגיות.העניין הוא שאנשים כבר מתחילים להגיד לי שאם אהיה נשואה אתגרש אחרי חודש בגלל דעות הללו.. ושאתקשה למצוא מישהו שהוא כמוני כי בנים הם כאלה. ואני כבר מתחילה להרגיש שאני לא בסדר. אני הרי יודעת שהגברים ממש רוצים מישהי עם ערכים כשלי .. אבל אני מרגישה שכשאני מצפה מהם את אותו דבר זה לא יכול להתממש. כאילו לגברים יש צרכים אחרים ופריבילגיות אחרות שהם פשוט לא יכולים להמנע מהם. כאילו זה חזק מהם. והתירוץ זה פשוט להגיד "הם גברים".אני ממש מפחדת כי במידה ואני באמת מגזימה אני לא יודעת איך אפשר להרפות כשדברים כאלה הם כ"כ לא מוסריים בעיניי, ממש כמו לגנוב...תודה רבה! :)

עוד משהו שרציתי להוסיף- היו כאלה שהתחילו איתי שהיו ממש קיצוניים בקטע של מה בדיוק את לובשת, ואם יש לך עקבים ודברים כאלה שאני מתרחקת מהם. בחיים לא הייתי אומרת לבן זוגי מה ללבוש.או עדיין של כפייה דתית- אני והבן זוג שהייה לי נפרדנו כי הוא ציפה ש"למען האהבה" אהייה דתייה כמוהו על כל מה שמשתמע מזה... ובסופו של דבר הוא כותב לי עד היום ואני מנסה להיות חזקה ולא לחזור לכתוב לו.

ליאת יקרה,
אנשים לא מושלמים. לאנשים יש חסרונות, ואת אולי היחידה שיודעת שאפילו את לא מושלמת, גם אם את חיה לפי העקרונות שלך והמוסר החברתי שאת חושבת שצריך לחיות לפיו. אנשים כועסים ומגיבים באופן שלא תמיד הוא ראוי, אנשים נפגעים כאשר אין כוונה לפגוע בהם, ואנשים מתפתים במקומות שהם לא אמורים להתפתות. אלו חולשות אנושיות, ויש כאלה שהחולשות שלהם מובילות אותם ומניעות אותם, ויש כאלה שבדרך כלל מצליחים למנוע מהחולשות הללו להניע אותם.אני מתרשם ממכתבך, שאת מאד חוששת מהעובדה שאנשים לא מושלמים. בעיקר כי את עלולה להיפגע. את מנסה להישמר מפני פגיעה ובגידה בעקרונות שחשובים לך, מפני חדירה לפרטיות ומפני ביקורת, ואולי לכן את נלחמת, או מבטאת את שאט נפשך, כאשר דברים כאלה קורים בסביבתך. על כך אנשים מנסים, אולי, להתריע בפנייך, שיהיה קשה לך. בעיקר, כי אנשים לא מושלמים, וכי את ביקורתית, וכי את שיפוטית ואולי גם כי אין בך סלחנות, גמישות ואמפתיה לאנשים חלשים (כאלו שנכנעים לחולשות שלהם, מדי פעם). לכאורה, כי אם תצליחי, תהיי מוגנת יותר מפני פגיעות. האם תוכלי גם להיות מוסרית על פי תפיסתך, או על פי התפיסה הקולקטיבית, ולחיות על פי העקרונות שלך, וגם להיות חזקה מספיק כדי להיות גמישה וסלחנית כלפי אחרים? אולי זו השאלה שתצטרכי לשאול את עצמך.כך או כך: הרגישי טוב עם עצמך שאת חיה על פי עקרונותייך, ושאת מוסרית, ובדקי עם עצמך את הכוח שלך להיות גם נדיבה, סלחנית, טובת לב ואמפתית לאנשים אחרים, גם אם אינם מושלמים. את לא חייבת, כמובן, אבל גמישות מסויימת בהבנה ובקבלה של אנשים, ושל חטאים, יכולים להקל עלייך לחיות עם אנשים בעתיד, ובעיקר אם תביני שזו מגיעה מכוח פנימי שיש לך, ולא מחולשה.

ליאת יקרה,
עניין אחר הוא באשר לבן הזוג שלך שציפה ש"למען האהבה" תהיי דתייה כמוהו: כי הוא ראה זאת באופן חד צדדי. הרי באותה מידה היית יכולה לצפות ממנו להיות פחות דתי, כמוך, וגם כן בשם האהבה. האם הוא ציפה שתאהבי אותו יותר מאשר הוא יאהב אותך? - אני מניח שלא. אני מניח שהוא עשה שימוש ציני בעיקרון חשוב, "למען האהבה", כדי להשיג מטרה שלו, שהיא לחיות איתך, ועל פי דרכו. לא הסכמת, וזו דרכך וזכותך המלאה, שכן לדרך הזו יש השלכות רבות על חייך בעתיד, שלא רצית אותן. מה שיוצר אי התאמה בזוגיות בשל פער אידיאולוגי עקרוני שיש לו השלכות ברורות גם אורח חיים.

תודה רבה על תשובתך!אם כך, מה אני יכולה לעשות כדי שהדברים הללו לא יפריעו לי כ"כ ולהרפות מזה בעיקר מחשבתית כי זה ממש מציק לי?האם טיפול פסיכולוגי? תרופתי? או שזה בכלל אופציה אחרת? תודה!

ליאת יקרה,
את בת 21. יש לזה משמעות. היכולת להגיע לפשרות היאגםעניין של גיל, ויש לכך סיבות שונות, חלקן נוירולוגיות. בהחלט יכול להיות שכדאי שתתני לעצמך זמן. שתסתכלי מסביב, שתחשבי על הדרך שבה העולם מתנהל, ואולי גם שפעם בשבועיים או בחודש תקראי שוב את תשובתי הקודמת אליך, כדי להפנים אותה עם הזמן. תני לעצמך זמן להסתגל, ולדברים לחלחל, ורק אם בעוד שנתיים תמשיכי להרגיש שחוסר ההוגנות של העולם עדיין מציק לך באופן שמקשה עליך לקיים יחסים חברתיים, רק אז לכי לטיפול. לא פסיכיאטרי (תרופתי), אלא נפשי. של שיחות והתפתחות של תובנות. אין סיבה שתמהרי, ובינתיים, דאגי גם להתפתחות האישית שלך - לימודים, חברים, קריירה, כפי שאת צריכה לעשות כשאת בגילך.