יחסים עם אמא: מה עושים?

שלום
הרגשתי חייבת לכתוב לך מאחר ואמא שלי ממש עיצבנה אותי עכשיו במיוחד!..אני בת 17 כבר דיי גדולה...אני מרשה להגיד על עצמי שאני ילדה טובה..ציונים מעולים אך אני מרגישה שחסר לי מישהו שיאהב אותי...כל הזמן אני נתקלת בזה..כמעט לכל חבריי יש חבר/ה וזה דיי מציק..לא אכפת לי מהקטע של "רושם" שיש לי מישהו..אלא אני רוצה מישהו שיאהב אותי ולא אהבה של הורים וילדה..היה לי מישהו לפני שנתיים שזה מלא זמן ולא בדיוק הייתי קוראת לזה אהבה כי לא ממש אהבתי אותו..עכשיו נעבור לעיקר..אני פתוחה מאודדדד עם אמא שלי ומספרת לה הכלל..עכשיו אני לא יודעת למה אבל יש לה פחד עצוםםם שיהיה לי חבר ...היא "מוכנה" שיהיה לי חבר רק שאני אסיים י"ב שזה בעוד כחצי שנה!!פשוט נמאס לי מזה..אני כל הזמן מתחשבת בה ואני לא מאלה שיהיה לי מישו ואני אוכל להסתיר מאמא שלי..כי היא אמא שלי!!! ואני רוצה לספר לה הכל כולל הכל...אולי אני יותר מדיי פתוחה איתה אבל קשה לי שלא..אני כותבת את זה כי לאחרונה יש לי הרגשה שהולך להתפתח משהו ביני לבין מישהו...סיפרתי לאמא שלי והיא יישר אומרת לי על שאני לא אהיה כמו חברות שלי..יישר סקס ומין...היא אומנם לא אומרת את זה בכאלו מילים אבל היא אומרת לי "אני לא רוצה שתהיה פרחה כמו ההיא"...ואני כל הזמן מנסה להסביר לה שבחיים אני לא אעשה משו כדי לרצות מישו ושזה משהו טיבעי ושאני כבר גדולה!!..פשוט נמאס לי שהיא מתערבת לי בקטע הזה..כל מה שחשוב לה זה הלימודים שלי ושאני לא ארד בציונים..אבל הבחור הזה ממש טוב ותלמיד מצויין ואני מרגישה שהוא בחיים לא ידרד אותי!! אולי אני טועה אבל מה הקטע לנסות..כי ככה אני אף פעם לא אדע ואני לא אחכה לצבא...מצטערת על המכתב הארוך והמייגע..מה אני יכולה לעשות עם אמא שלי?!?! נמאססס לי ממנה!!בבקשה עזור לי או כתוב לי משהו שאולי היא תשנה את הגישה שלה לגבי זה כי לי היא לא מקשיבה..רק אומרת את שלה ופשוט הולכת...אני רוצה אחת ולתמיד שתדע שאני לא אעשה שטויות ואם אני אעשה משהו זה משיקול דעת!!! ושהיא לא צריכה להתערב לי בענייני אהבה כי זה עניין שלי!...לא משנה שהיא האמא ואני הבת...כמו שאני לא מתערבת לה בינה לבין אבא שלי ככה היא לא צריכה להחליט לי מתי אני אתחיל לאהוב מישהו ומי יהיה החבר שלי!!! זה כמו שהיא תחליט לי עם מי להתחתן..אם תכתוב לי תשובה או אולי לפנות אלייה אני אראה לה.... כי אני לא מסתירה ממנה שום דבר ואין לי בעייה להראות לה...תודה ענקיתתת מראש..

לילי יקרה,
איכשהו, להורים יש "אישור" להתערב בחיי ילדיהם יותר מאשר להפך. זה נכון לפחות עד גיל מסויים, כי ההורים הם היחידים שממונים ואחראים על חינוך הילדים. גם לא מערכת החינוך, כי להורים יש חופש לא קטן לבחור את מערכת החינוך הרצויה, ולא להפך. הגיל שבו ילדים "משתחררים" מההורים שלהם משתנה לפי עוצמת התלות שלהם. יש לך צרכים, ואת אשה צעירה ומתבגרת, אבל את גם תלויה בהורייך כמעט מכל בחינה שהיא. ולכן הם מרגישים שכל עוד הם יכולים, הם ינסו לקבוע מה טוב לך. והם, ואמא שלך בכלל זה, באמת מאמינים שהם דואגים לילדים שלהם, ורוצים רק את טובתם. ואמא שלך באמת רוצה רק את טובתך. לפעמים את חושבת אחרת, ולפעמים את צודקת והיא לא, ולפעמים, אני בטוח, זה גם להפך. ומכאן הקונפליקט ביניכם.אז אני לא יכול לומר לך לצפצף על אמא שלך, ואני גם לא יכול לומר לאמא שלך לעשות מה שאת רוצה. כי אני לא יודע מה נכון. אני לא מכיר מספיק אותך, ואני לא מכיר מספיק אותה, ואני בטח שלא מכיר את הבחור הזה, ואת החברה שבה אתם חיים. אז אני לא יכול לדעת מה נכון לך ומה לא נכון לך, מה עוד שיש מקדם לא קטן של אי ודאות בכל מה שתבחרי לעשות. אבל מה שהייתי רוצה שתחשבי עליו הוא השאלה מדוע אמא שלך לא סומכת עליך עד הסוף שתעשי את הדברים הנכונים. האם זה בגלל שהיו דברים בעבר שבהם היית לא אחראית? (ואני לא מדבר על גיל 5) דברים שבהם מרדת וטעית? דברים כאלה יכולים רק לחזק אותה בעמידתה על המשמר. או אולי זה דברים שמגיעים מהתרבות שהיא הגיעה ממנה ומהחברה שבה היא גדלה, שבגללם המתירנות של בני גילך ושל החברה שבה את נמצאת מרתיעה אותה, ושבגללם היא מנסה להגן עליך מפניה?אולי יהיה לך קל יותר עם אמא שלך, אם תביני את מקור הפחדים והחששות שלה, גם אם הם עומדים בדרכך. ואז, אולי תוכלי לנהל איתה דיאלוג. אל תתני לה להגיד וללכת, אלא שבי איתה ברגע של נחת ושקט, כששתיכן לבדכן, ודברי איתה בעיקר על החששות שלה. לא באופן אמוציונלי, אלא מתוך נסיון כן להבין (במילים אחרות, נהגי בה כבוגרת, ואולי גם תקבלי את היחס הזה), והבטיחי לה ליידע אותה במה שקורה. אם תצליחו בדיאלוג כזה להגיע לאמון הדדי – הרווחת. קודם כל את אמא שלך.