הבנת יחסים: גברים, אמהות ותקשורת

אורן שלום,אני נשואה +1, אנחנו ביחד מזה 3 שנים וקשה לי לומר שהשנים האלו היו קלות, איכשהו נראה לי שלמרות שידענו שצריך להתקדם בנפרד מצאנו את עצמנו ביחד. בעלי אומר שאני האשה שהוא תמיד חלם עליה, אבל בו בזמן מאז שנולדה התינוקת, מעט אחרי התקופה שבה הוא העריץ אותי, משהו הדרדר מאוד, אם זה היחס שלי כלפיו בעקבות תחושה שכל העומס נפל עליי ואני צריכה להתמודד איתו בעצמי. ואם זה חוסר אמון שנוצר כלפיי בעלי שנובע מחוסר עקביות שלו איתי. הוא יכול לומר לי שמזל שאני האמא של...וכמה טוב שאני יודעת הרבה על תינוקות ושבוע לאחר מכן (אתמול זה היה) לומר לי שהוא לא יכול לספוג את זה שכועסים עליו כל הזמן, שנעשה מבחינתו צעד ושלושה ימים הוא יהיה עם התינוקת ושלושה ימים אני. כששאלתי אותו למה הוא מתכוון הוא אמר שהוא צריך לחשוב על זה. כששכבנו השבוע הוא מאוד נזהר ואמר שאנחנו לא צריכים עוד צרות עכשיו, בכל פעם שאני מדברת איתו בטלפון הוא ממהר לסיים, להודעות הוא בקושי חוזר, מאוד קונקרטי איתי ואני מרגישה הכי מרומה בעולם, אחרי 10 חודשים של שאיבות חלב הנקה תכופה בלילה, חוסר שינה והשד יודע מה עוד, עוד הוא בא אליי בטענות...אני מרגישה שהוא הרס לי את חווית האמהות והרס כל חלקה טובה שהייתה ביננו, למרות שהוא אומר שהבת שלנו הרסה כל חלקה טובה ביננו. אני מרגישה שאני חושבת משהו, לפעמים אומרת כדי לזעזע את המערכת אבל מה שקורה לאחר מכן זה שהוא באמת מפנים ועושה עם זה משהו- כמו הרעיון של השלושה ימים פתאום או כל דבר אחר, מה שיוצר אצלי תחושה עלה נע ונד פעם אומר לי יהיה בסדר ואל תדאגי ובמשבר הראשון מתייחס אליי בצורה מחפירה בטענה שהתפרצתי עליו..אני כבר לא יודעת מה קודם למה הביצ האו התרנגולת, אני יודעת שאני כל הזמן כועסת, אנחנו רבים ומרימים את הקול ליד התינוקת, ואני מרגישה שבא לי להיעלם. אני תקועה כי אני לא יכולה לעזוב ולא יכולה להישאר...לא יודעת מאיזה כסף לממן טיפול, אנחנו לא במצב טוב גם כלכלית. הכעס הזה מבפנים הופך אותי אט אט לממורמרת ועצבנית מאוד, יש לי התקפי זעם על כולם, אני מצטערת על שהתחתנתי ועל שילדתי...שהוא מוציא ממני את כל הרע בעולם. יש לו יום הולדת בעוד חודש, בכל יום הולדת הייתי כל כך משתדלת עבורו- צניחות, צימר...והוא מביא לי בושם\נעליים....ועוד שאר ירקות שעושה רושם שלא הושקעה בהם מחשבה עמוקה במיוחד. לכן השנה לא מתחשק לי אפילו לכתוב לו, לא בא לי להשקיע בו בכלל, מתחשק לי שיהיה לו קשה...פשוט ככה...אין לי מושג אם ניתן לפתור את המצב העגום הזה, ולא יודעת מה עדיף עבור התינוקת...מתנצלת אם המכתב הזה ארוך...יש כל כך הרבה על הלב והשתדלתי מאוד לצמצם..

טל יקרה,
ללא מעט גברים הרבה יותר קל להעריץ את בת זוגם כאשה מאשר כאמא (ואגב, יש גם שנוהגים אחרת...), מה עוד שאז, כשהיא אמא, עולים לחצים ודרישות גם מהם. וזה קורה עוד יותר כאשר האשה מפסיקה להאמין בהם, ומפגינה כלפיהם כעס חוזר ונשנה. תחושת ההאשמה המתמדת מפריעה לגבר הממוצע להעריץ את אשתו (בין אם הוא אשם ובין אם הוא לא אשם, אגב).העובדה שאת אומרת לפעמים משהו כדי "לזעזע את המערכת" היא עצובה, ומזיקה. אני בהחלט מבין שהיא מגיעה מתסכול עמוק, כי את מרגישה ששום דבר אחר לא עובד, ולכן את מרגישה שרק פגיעה עמוקה מאד או הפחדה מפני מצב שהצד השני לא רוצה הם אלו שיצליחו לזעזע אותו מספיק כדי להבין שהוא לא בסדר. אני מבין מהיכן זה מגיע, וזה לא קורה רק לך, אלא שבאופן עקבי זה לא עובד. טוב, זה לא מדוייק, בעצם. זה כן יכול לעבוד עם גברים שהם חרדתיים, אבל גם אז, רק באופן זמני. זה לא עובד כלל עם גברים שמגיבים על פגיעה בפגיעה חוזרת. את כותבת שהוא "מפנים" לכמה ימים, אבל כנראה שזה לא בדיוק כך: מה שקורה הוא שהוא לוקח את מה שאת אומרת לתשומת לבו, ומנסה לחפש פיתרון. אלא שכל עוד אין ביניכם תקשורת, וכל עוד הוא לא מבין אותך - כי את לא מצליחה להסביר לו אותך בשיחה שבה שלא תעורר בו התנגדות, וכי אולי הוא גם לא בשל רגשית להבין צרכים שלך כשהם מוגשים לו כהאשמה וכפגיעה באגו שלו - הוא בא עם פתרונות שמבחינתך הם מנותקים מהמציאות. זה לא אומר שהוא לא בחור טוב בבסיסו.אבל זה כן אומר שיש לכם בעיה דו צדדית של תקשורת. חשוב שתלכו ליעוץ זוגי כדי ליצור את ההבנה הדו צדדית הזו. אני מתרשם שהוא רוצה. אני בודאי מתרשם שאת רוצה. אתם רק לא יודעים איך. היעזרו ביעוץ מקצועי במקום לוותר על זה, לכעוס ולהתרחק זה מזה עוד ועוד, עד שיהיה מאוחר מדי - שזה מחשבות, שאולי קיימות אצל שניכם ולא רק אצלך, של פרידה. קחו אחריות ולכו לייעוץ מקצועי קודם.