חלוקת נטל הטיפול: מכתב אישי

שלום,
אני ובעלי נשואים כמעט 4 שנים, סה"כ אני מאוד מרוצה מהמערכת יחסים שלנו. הוא בעל מקסים, תומך ועוזר - כשיכול. יש לנו ילד בן שנתיים וחצי ובקרוב ילד נוסף אני בהריון.למדתי לחיות איתו ולהבין שלא הכל מושלם ודי השלמתי עם המגרעות שלו, וכמובן שזה הדדי...... אני חושבת שבמשך הזמן מעדיפים להשלים מאשר להיאבק במשהו שלא ניתן לשנות.האמת אין לי מושג למה אני כותבת עכשיו, אני די במצב של באסה בגלל שאני מאוד עייפה ומותשת. זו תקופה מאוד עמוסה ומלאת עבודה לבעלי והוא לא נמצא הרבה בבית ואני זו שצריכה להתמודד עם הכל: תחזוקה של הבית, קניות, טיפול בילד, עבודה שלי +++++ הריון!!!! ועוד'.ואני מותשת!!!!!!!!לא נראה לי שיהיה לך מה לייעץ לי, נראה לי שדי כתבתי כדי לפרוק. בכל זאת אשמח לאיזה עצה טובה אם יש כזו.תודה מראש

חסויה יקרה,
קל לי להבין אותך. את אומרת, בעצם: שמע, החיים שלי בסדר, בן הזוג שלי תומך ועוזר ומקסים, אבל... יש משהו לא הוגן בחיים האלה. אני רוצה ילדים, הוא רוצה ילדים, אבל אני היא זו שמשלמת, בצד הרווח הזה וההנאה הזו, גם את המחיר החברתי של העבודה הסיזיפית של הבית. ו... הייתי רוצה שמדי פעם, לפחות, שהוא ייקח גם את העובר, ויהיה בהריון במקומי, רק יומיים בשבוע, כדי להקל עלי, ושהוא יישאר בבית מדי פעם, את אותם יומיים בשבוע, לא יותר, ואני אלך לעבוד במה שאני אוהבת ולהרגיש קצת יותר תחושת חופש, שחרורומימוש עצמי. לא כל הזמן, אבל שנחלוק גם בזה, חצי-חצי...זה נכון שזה לא הוגן. ורצית לפרוק. זה גם בסדר שתבכי לו על אי ההגינות הזו פעם בשבוע או בשבועיים, ושתבקשי ממנו חיבוק על העניין הזה עצמו, ושיבין שאם הוא לא מתכוון לקחת את ההריון הזה פעמיים בשבוע על עצמו, אז כל מה שהוא צריך זה רק להקשיב, ולחבק, ולא לעשות דבר מעבר לכך, אלא להבטיח לך שככל שהוא יוכל, הוא יפצה אותך, וגם, שהוא אוהב אותך, ושהוא מעריך את המאמץ הלא שוויוני הזה ("לא שוויוני" בשל המחיר החברתי והנפשי).

ווא! הצלחת לרגש אותי ולא נראה לי שבגלל ההורמוניםתודה רבה, אאמץ בחום!!!!