חינוך הדדי בזוגיות

אני נשואה 4 שנים, גישתי לחיי הנישואים בתחילה הייתה"חיה ותן לחיות"כלומר מתן חופש פעולה כמעט מלא לצד השני וקבלת הבעל כמו שהוא על מעלותיו וחסרונותיו. עם הזמן שמתי לב כי גישה זו גורמת לי לוותר על דברים החשובים לי, ובעקבות כך לתסכולים רבים... ב"ה זכיתי בבעל אוהב ומכבד כך שהוא גם מתחשב בדעתי אבל בנושאים שקשה לו להשתנות או לקבל את דעתי אני זו שמוותרת...במשפחת בעלי התחתנו לאחרונה אחיו ואחותו ויצא לדבר על הנושא, שיחה בין הנשים במשפחה וגישת כולן הייתה "ישלחנךאת הבעל". אישה לעיניין היא מי שעומדת על דעתה וגורמת לבעל לעשות את רצונה...דיון זה השאיר אותי בספקות.... מי צודק? האם חינוך שכזה לא יביא למריבות מרובות? ואולי יש שביל זהב-קו האמצע ללכת בו?? כשאני "מחנכת" אותו אני מרגישה יותר כמו אמא שלו מאשר אישתו..... וכשאני נותנת לו להתנהג כרצונו ומוותרת אני מתוסכלת וכועסת עליו....מהי הגישה הבריאה לחיי הנישואים? מהי אישה טובה-אישה לעיניין??

יפה יקרה,
נשים רבות "מחנכות" את הבעלים שלהן, וגברים רבים "מחנכים" את הנשים שלהן, ואפילו ילדים רבים "מחנכים" את ההורים שלהם. אפשר לעשות זאת על-ידי דיכוי של בן/בת הזוג, ובדרך לכך קל להגיע למריבות קשות עד לנקודת שיווי משקל, שאולי תגיע. הדרך השניה היא לחינוך היא להביא את הצד השני לתובנות חדשות מבלי שהוא מודע לכך שחינכו אותו. אם את שואלת על שביל הזהב, זהו שביל הזהב. לזה קוראים "להיות חכם ולא צודק" ועוד כהנה וכהנה שמות. הדרך להגשים אותה היא דרך חיזוקים חיוביים, דרך איפוק וסבלנות, ודרך הבנה שהערה חד פעמית בדרך כלל יעילה בהמון מהערה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, ומעוררת התנגדות.