חייך ולא חייה: תמיכה זוגית

שלום
אני ובעלי נשואים 3 שנים ומכירים כמעט 4 שנים.וככל שהזמן עובר אמא שלי פחות ופחות אוהבת את בעלי, גם בגלל היחס שלו כלפי וכואב לה לראות את זה וגם בגלל חוסר טאקט שהוא מפגין מפעם לפעם כלפי המשפחה שלי.ויוצא מצב שכל יום כמעט היא מדברת איתי ואומרת לי שהוא לא בסדר, שהיחס שלו לא טוב, שהוא לא מתנהג טוב, קוראת לו בשמות גנאי וכו וכו..מצד אחד אני יודעת שהיא צודקת ואני כל הזמן מנסה לשפר את הזוגיות שלנוומצד שני אני מרגישה שלפעמים זה יוצא שהיא מסכסכת בינינו.דיברתי איתה על זה והיא אומרת שאני לא תומכת בה, שהיא לא מסוגלת לדבר איתי כי אני סותמת לה את הפה, שזה מעיק עליה והיא רק מוצאיה קיטור, שאני לא תומכת במשפחה, שאני צריכה להצדיק אותה וכו..האם היא צודקת? איך אני אמורה להתנהג עם אמא שלי ומול בעלי?

לילך יקרה,
אלה הם חייך ולא חייה. היא אמורה לתמוך בך ולא להיפך. אפילו אני, במסגרת של ייעוץ זוגי, שרואה את שני הצדדים, ומדבר איתם ומגיע מתוך ידע הרבה יותר רחב ואובייקטיבי עד כמה שניתן, מודע לכך שבני הזוג הם אלו שצריכים לעשות החלטות, והם אלו שיודעים הכי טוב מה נכון ומה לא נכון להם - כי הם מודעים גם לדקויות של הקשר, גם להשפעה של המשיכה והאינטימיות המינית, גם למורכבות של יחסי הכוחות גם לפחדים ולביטחון העצמי באשר לאפשרויות האחרות שמחוץ לקשר, וגם לחלק הרגשי המורכב של יחסים ושל פרידה. והורים, לפעמים מכניסים את הפגיעות ואת הרגישות שלהם עצמם לתוך העניין, שלא רלוונטיים לך, ולפעמים יכולים לפעול נגדך. אם היא מפריעה לך, ואם היא משפיעה עלייך כנגד מה שאת חושבת שנכון לך, את אמורה לשמור על מרחק ממנה, כדי להתרחק מאותה השפעה ולשים לה גבולות. אז נכון שאת צריכה מקור תמיכה, אבל היא תהיה שם גם אם היא תתמרמר על הדרך שלך וגם אם היא תגיד לך בסוף "אמרתי לך!". אל תפחדי מזה. עשי את מה שאת חושבת שנכון יותר לעשות, כי בסופו של דבר, אלה הם חייך, ולא חייה.