חוש הומור לא גברי - מה עושים?

אני מתקרבת לגיל שלושים, בעלי לארבעים. הסיבה שנישאתי אינה אהבה. אחרי שנים של חיפושים, פגישות חסרות תכלית ויחסים שלא הובילו לדבר החלטתי שהעיקר להינשא כבר והוא אדם טוב סבלני ונחמד. אך המקסימום שאני חשה כלפיו זו חיבה.הבעיה שהוא בדחן תמידי. כמעט כל מה שהוא אומר זה מצחיק או במטרה להצחיק. כמעט ואינו מדבר ברצינות או על נושאים רציניים למרות שכשכצריך להיות רציני הוא כזה. הוא גם מדבר המון ופחות אוהב להקשיב. לרוב די משעמם להקשיב לו כי הוא יכול לחפור ולחזור על אותו נושא מזוויות שונות עד אינסוף. זה מגביל גם את הרצון שלי לספר לו דברים כי אני רואה שהוא לא נהנה להקשיב וקרו המון מקרים שאמרתי משהו וכשחזרנו לזה הגיב כאילו שמע זאת לראשונה. אני לא חשה שאני יכולה לבטוח בו שיזכור ויעשה דברים ולכן חוזרת על עצמי אינסוף וזה מתיש ולא תמיד מביא לתוצאות! זה נורא לחוש שבעלי לא בטוח יהיה מסוגל לעשות את השיחה או הקנייה הדרושה בלי התערבותי. מה גם שהוא לא אוהב לבחור דברים שצריך או להחליט ודי דוחף את זה עליי.התחביב היחידי המשותף שלנו זה לאכול. הוא פדנט למדי, יכול להיות די לחוץ, מסוגל לספר לזרים מוחלטים - למשל עובד מוסך- פרטים מדוייקים ודי אישיים (לא אינטימיים) על חיינו. אין לו אומץ או תעוזה ולדעתי די דואג מה אחרים יחשבו עליו. יהיה נבוך לעשות משהו כי מה אחרים יגידו או יחשבו. אני מרגישה די כלואה ומדוכאת. נכון שאני נשואה וכפי שידוע החברה מתייחסת יפה יותר לנשואים אך אני מוצאת את עצמי מפנטזת על מישהו שיתאהב בי ושיוציא אותי מזה. ההנאות העיקריות בחייו זה טלויזיה (לא מכור), ביקור אצל הוריו מנוחה ואוכל. אני מביטה על חברותיי שנישאו לבחורים ראויים יותר ושהם באמת אוהבות אותם וחשה אובדת עצות. מה גם שהוא אינו נאה ועצם הבדחנות התמידית יוצרים דחייה פיזית ונפשית.מצד אחד נישאתי לאדם טוב. מצד שני הוא משעמם ואי אפשר לנהל איתו שיחות. אני חשה שתמיד האחראיות לטפל בדברים מסוימים נופלת עליי או לפחות בתיווכי. יש לו גם מנהג לקטר ו"לריב" איתי העיקר לא להיכנס לעימות או מצב של לשנות משהו שביקשתי שעשוי לעמת אותו עם אחרים. זה מלחיץ אותו. הוא פשוט "רך" מדי לא גברי מצחיקן. איני רוצה להיות כפויות טובה אך זה המצב.מה אפשר לייעץ לי כאשר טיפול אינו בא בחשבון? או לפחות לומר לי משהו שיעזור לי

לא קרן פלס יקרה,
ועוד אומרים שחוש הומור הוא תכונה גברית ומושכת... כנראה שלא תמיד. אני חושב שיותר מאשר כל דבר אחר, כולל התלונות שלך על הבדחנות שלו, את בעיקר לא רואה בו שותף לאחריות. הבדחנות רק מצטרפת אצלך לאי הרצינות הכוללת שלו, ולכך שהוא נוטה להעביר אליך אחריות, במקום ליזום ולקחת אחריות בעצמו. וכנראה שהוא באמת לא יודע להתמודד עם הביקורת שלך, אולי כי הוא מבין שאת דורשת ממנו משהו שבאמת קשה לו לעשות. קל יותר להתבדח או "לריב" על כך, מאשר לקחת אחריות, כאשר אולי אין לך הביטחון שאתה יכול. ואולי זה מה שאת צריכה לעשות איתו - לחזק לו את הביטחון. זה לא יכול לקרות בבת אחת, זה יכול לקרות בהדרגה. ולכן, מבלי לצפות שהוא יעשה את הכל, אלא להיות סבלנות, וללמוד להעביר אליו אחריות ובחירה והחלטה של דבר אחד בכל פעם, לחזק אותו כשהוא עושה זאת (תראי לו שאת סומכת עליו כשהוא עושה) ורק לאחר שזה מסתדר ומתבסס, לעבור ל"משימה" נוספת, וכן הלאה.