חוסר אמון בזוגיות: מה עושים?

שלום
אורן,פונה אליך בנושא שמטריד אותי רבות כבר תקופה ארוכה...אנחנו נשואים כ-6 שנים, באמצע-סוף שנות השלושים, עם שני ילדים קטנים.מאז שנולד הילד הראשון חל מפנה קיצוני לרעה בגישה והיחס של בת זוגי להורי (שעד אז היה דיי בסדר..), המפנה בא לידי ביטוי גם בנושאים כלליים וגם בנושא הילדים.השינוי החל מהחלטות חד-צדדיות של בת זוגי שהיא "סומכת (ומאפשרת) רק על ההורים שלה" בכל נושא שקשור לילדים, ובהמשך גם הפך ל"לא סובלת את ההורים שלי" באופן כללי, ועוד שלל "מחמאות" שצצו ככל שהזמן חלף והמצב הזה נמשך, כסוג של מגדל בו שכבה נבנת מעל שכבה...בנושא הילדים, לגישתה (החד-צדדית) להוריה פחות או יותר הכל מותר...באים לביתנו באופן תדיר (לא מעט פעמים גם ליומיים מלאים), מקבלים יחס מכבד ממני, חיוכים ממנה וגישה מלאה לילדים - לשחק איתם, לטייל איתם בשכונה, להשאר איתם בביתנו או בביתם גם כשאשתי יוצאת לקניות ואני בעבודה, להביא להם מתנות...באופן כללי עושים דיי ככל העולה על רוחם, ללא התנגדות או התערבות שלי.מצד שני, להורים שלי כמעט הכל מבחינתה אסור...לשחק איתם לבד - אסור, לקחת אותם לבד, אפילו את הקטן לטיול קצר בעגלה - אסור(לתת להם לצאת עם הילד לחצי שעה לגן משחקים מול הבית מצריך מלחמה ביננו, עד שכבר לכולם יוצא כל החשק),אני נדרש לחזור מוקדם מהעבודה (בשעות הכי גרועות מבחינת פקקים, בנוסף לימים הנוספים שאני חוזר בהם מוקדם גם ככה, ולמרות שאשתי בבית לא עבדה תקופה ארוכה, וגם היום עובדת רק מהבית) ולהיות נוכח (פיזית בחדר) בתפקיד "שומר ראש" בכל פעם שהורי באים אלינו להיות עם הילדים כמה שעות בודדות - ובאופן כללי יש התנהלות קיצונית של "איפה ואיפה" של מה מותר להוריה ומה מותר להורי, וגישה של חיפוש "פאקים" ומעקב אחרי כל דבר קטן שהורי עושים או מביאים שקצת סוטה מהנורמה שאליה הורגלה (ולפעמים גם התנהגות לא מכבדת ולא נעימה, כאשר נמצא משהו - והרי תמיד מי שמאוד מחפש יכול למצוא משהו...)אציין כי הילדים אוהבים את הורי, לדעתי הם מסתדרים איתם מצויין (גם לדעת משפחתה של בת זוגי) ומאוד נזהרים עליהם.הורי, כמו גם הוריה של בת זוגי, עזרו לנו רבות במהלך השנים (כולל במימון חלק משמעותי בקניית בית).בנוסף הורי מעולם לא דיברו או התייחסו אל בת זוגי בצורה לא מכבדת (הפוך מזה), ואף נהגו באיפוק רב מאוד (ספק אם אני הייתי מסוגל) למרות התייחסות מאוד לא לעניין שלה בשנים האחרונות (המנעות מלבוא אליהם לביקור מעל שנה וחצי... כאשר רק אני נוסע לשם לבד עם הילד,שליחת הודעות בניסוח לא נעים וחסימה בווטסאפ כאשר משהו לא מוצא חן בעיניה (שנמשכת במשך שבועות ואפילו מעל חודש, אירוע שחזר מספר פעמים), יציאה הפגנתית מקבוצה משפחתית, סינון שיחות טלפון (אפילו ביומהולדת...),הזעפת פנים כשבאים לביקור אצלנו ומשהו לא מוצא חן בעיניה..).נסיונות (רבים) שלי להבין את פשר השינוי בהתנהגותהביאו אותי בעיקר למסקנה שמדובר פחות על משהו רציונאלי, אלא יותר על שילוב בין דעה מקובעת שרק על ההורים שלה היא סומכת (ועל אחרים, גם מטפלת - לא) ולא ממש מעניין אותה על מי אני סומך, בנוסף ל"פנקסנות" קיצונית על כל מני אירועי עבר (שבעיני היו דומים להם גם מצד הוריה, ואף גרועים מהם, שהיא מתעלמת מהם לחלוטין ואני הבלגתי...), האירועים ״המפונקסים״ האלה לרוב נשארים פתוחים ומצטברים ללא פתרון כי אין רצון או נכונות מצידה להשקיע מאמץ בלפתור אותם (מעבר לדפוס הדיי חוזר על עצמו של: הודעת התפרצות זעם בווטסאפ (לרוב בלי שנעשה כמעט, אם ביכלל, נסיון להסביר שיש בעיה או לדבר עליה)-חסימה/סינון שיחות- הזעפת פנים בביקורים למשך כמה שבועות-השארת המצב ״כמו שהוא״ בלי נסיון לפתרון, תוך כדי ״רישום״ בפנקס (לרוב ״נרשמת״ גרסא מאוד חד-צדדית ו״סגורה״ של האירוע שנתפסת בעיניה כאמת הבלעדית וכל מי שינסה להציג הסבר אלטרנטיבי רק מגביר את הכעס שלה).הורי ניסו בעבר (היחסית רחוק) ליזום שיחות לדבר אל ליבה, בגישה שהם רוצים שיהיה קשר טוב וחם, אבל קיבלו בעיקר כתף קרה...בפועל, מאז לידת הילדים, בת זוגי לא ניסתה בעצמה באופן יזום לשפר דברים, להרים טלפון, להציע פתרונות, לתקשר...נראה שאין לה שום עניין בזה, למרות שהיא יודעת כמה זה מפריע לי.אני כגישה לא חושב שנכון (וגם לא מסוגל) להתנהג באותה צורה כלפי הוריה (היא יודעת זאת),הרעיון של לחסום בווטסאפ הורים מעל גיל 70 או להטיל עליהם סנקציות קטנוניות הוא בלתי נתפס בעיני, גם לא חושב שזה היה עוזר למשהו, בעיקר הילדים היו מפסידים מזה...מצד שני המשך המצב הקיים יוצר המון נזקים...הנושא גרם ועדיין גורם אצלי המון כעס על בת זוגי, גורם לנו למריבותומעכיר את מערכת היחסים כבר תקופה ארוכה...מעבר לזה שגם במישור הפרקטי מונע מאיתנו יכולת לקבל עזרה (שהורי היו שמחים לתת אם היתה יותר מאפשרת) בנושא הילדים בתקופה דיי מאתגרת בחיים, ובסופו של דבר פוגע בנו גם בתחום הזוגי (אין מרווח נשימה וזמן כי אי אפשר לקבל עזרה, יש הרבה מריבות שלא באות לידי פתרון) ופוגע גם בתחום המקצועי (כל אירוע קטן שהיה אפשר לפתור עם קצת עזרה הופך ליום שצריך להעדר מהעבודה).אשמח לשמוע את דעתך ועצות מה ניתן לעשות, תודה.

אורח יקר,
אתה מתאר, מנקודת מבטך, מצב שהוא מאד לא הוגן כלפי הוריך, אבל גם מצב שבו בת זוגך לא סומכת על אף אחד אחר שאינו אתה ואינו היא ואינו הוריה. מה שאני לא יכול לדעת זה אם זה בגלל חרדות יתר, וחוסר אמון כולל באנשים, שהיא צריכה להצדיק בעזרת חיפוש ה"פאקים" שלהם (ונכון, שתמיד אפשר למצוא כאשר מחפשים), או בגלל השקפת עולם שונה שלה מזו של הוריך, או משום שהיא לא סומכת עליהם משום שהתוצאה של הגידול שלהם (אתה) לא נראית לה. ואולי, משום שאי שם בין הפערים שבדעתה לדעתם, היא חושבת, בצדק או שלא בצדק, שהוריך עושים טעויות חמורות בהתנהלות שלהם איתם, או אולי רק משום שהם לא מצליחים, ואולי לא רוצים לעקוב במדוייק מספיק אחר ההנחיות שלה.מנסיוני, כל הדברים הללו אפשריים, ועוד.יחד עם זאת, אני קורא גם את רוח הדברים שלך, והיא נראית לי מתונה ואמינה. יתכן מאד שהחרדות, וחוסר האמון באנשים מנהל אותה מעבר למה שנכון עבור הילדים, עבורך, ואולי גם עבורה.אני מציע שתלכו לטיפול. אלה הם דברים שמטפל מיומן יכול לזהות, ולהתחיל לסייע לכם להתמודד איתם.השאלה היא איך לומר לה את זה באופן שתקבל את זה, כי סביר מאד שהיא תתנגד, כי נוח לה לנהל את העניינים בדרכה ללא התערבות. מצד שני, יתכן שההבנה שלה שאתם צריכים עזרה בהתנהלות הזוגית, מריבות רבות שלא נפתרות ועוד, תעזור לה להחליט להגיע לטיפול, לפחות מהסיבה שגם לה אין השקט שהיתה רוצה.