חוסר אמון בזוגיות: דרך אחרת?

שלום,
שמי שירה ואני בת 25. נמצאת במערכת יחסים של תשעה חודשים עם בחור שגדול ממני בשנה. הוא יצא עם הרבה בנות, אבל מעולם לא היה במערכת יחסים רצינית של יותר מחודשיים. לי הייתה מערכת יחסים רצינית אחת. מתחילת הקשר, הייתה לי מעין תחושה שאפפה אותי - שאי אפשר לסמוך עליו. כלומר, אנחנו מסתדרים ברמה האישית בצורה טובה - נושאי שיחה, השקפות עולם וכו'. נחמד וכיף לנו יחד. אבל מבחינת הרצונות הזוגיים - לא כל כך. ראשית, היה לו קשה להיפתח אליי, ועד היום זה לא בדיוק כך. מעולם לא פגשנו את ההורים של אחד והשני; ניסיתי להזמין אותו פעם אחת, בצורה רכה ולא מלחיצה, והוא נרתע והיו לו תירוצים (יש לציין שהזמנתי אותו לראשונה רק לפני שבועיים). אנחנו לא ישנים יחד, לא עושים כלום יחד חוץ מלהיפגש לדייטים וסקס. אני חדשה יחסית בעיר (סטודנטית שלומדת באונירבסיטה המקומית) והוא מקומי יליד העיר. בנוסף, אין לי רכב ולכן הוא זה שאחראי על הטרנספונטציה שלנו בעיקר (אני לפעמים נוסעת אליו בתחבורה ציבורית, תלוי בשעה). הוא אמר לי שהוא אוהב אותי מאוד מהר, אחרי איזה חודשיים יחד, הוא תמיד אומר לי כמה אני נפלאה וכמה הוא לא ימצא מישהי טובה יותר. אבל אני מרגישה כאילו הוא לא באמת תומך בי - אם אני חולה, או זקוקה לעזרה, זה בכלל לא יעלה לו בראש. אם אני אנסה לדבר איתו על זה - הוא ייבהל ויתחיל לתקוף. אני לא יודעת מה לעשות. למשל, כרגע, אני בבית חולה מאוד (חיידק בבטן). אני לבד בסופ"ש ואתמול בלילה הוא היה אצלי ושאלתי אותו אם ירצה להיות איתי כאן מחר (הוא יודע שאני חולה). הבית ריק ויש חדרים פנויים, וכל אחד יכול להיות עסוק בענייניו. הוא כרגע גר עם אימו בגלל שנגמר חוזה השכירות שלו. הוא כמעט ולא יוצא מהחדר בגלל אילוצי עבודה של אימו והוא מאוד סובל שם. אבל עדיין, הוא החליט לא לבוא למרות שהוא ידע שאני זקוקה לו. אחרי הבקשה הוא מיהר ללכת למרות שסבלתי מכאבי תופת. ושוב, האינטואיציה שלי שאני לא יכולה לסמוך עליו, אינטואציה לגביו שהייתה לי מהרגע הראשון - קיבלה תוקף. אנחנו עומדים לטוס לטיול ארוך יחד ולאחר מכן מתכננים לגור יחד. אני מקבלת רגליים קרות - אם בתחילה חשבתי שדווקא צעדים גדולים (שלמען האמת הפתיע אותי שהוא יזם אותם ולכן "נרגעתי" קצת בתחילה וחשבתי שאנחנו בדרך הנכונה) יפריכו את חששותיי, עכשיו אני חושבת ששום דבר לא ישתנה - אני רק אהיה יותר מתוסכלת. יש לך הסבר אחר? אני מרגישה שאני לא יכולה לדבר איתו על הדברים האלו כי הוא מיד נהיה דפנסיבי. האם יש דרך אחרת שבה אני יכולה לפנות אל העניין ולדבר איתו? האם באמת הוא לא תומך ואי אפשר לסמוך עליו, או שיש משהו בתנהלות שלי שגורם לכך?

שירה יקרה,
מעשית, כפי שאת רואה, יש גבולות למה שאת יכולה לסמוך עליו. זה לא עניין של תחושה - אלא של הנסיון שלך איתו, נכון? הוא לא ממלא אחר הציפיות שלך של מה שאת חושבת שבן זוג אמור לעשות ולתמוך. ובכל זאת את כותבת שיש לך "תחושה" שלא ניתן לסמוך עליו, מה שמשדר חוסר ביטחון שלך בתפיסה שלך שאת ל יכולה לסמוך עליו. ואולי חוסר ביטחון שלך ביכולת שלך להיפרד ממנו.לא ברור לי מדוע הוא כך. האם משום שהוא לא יודע להיות אמפתי, או משום שהוא לא רוצה להיות אמפתי וקשוב לצרכים שלך כי הוא עסוק (ואולי שניכם) במאבקי כוח, ולכן הוא גם מתקשה להודות בפנייך (ואולי גם בפני עצמו) שהוא לא בסדר, או משום שהוא לא חושב שזה מספיק חשוב, ואולי משום שהוא חושב שאת מפונקת מדי ורוצה לחנך אותך. כל תשובה שונה מאפשרת גם פתרון שונה. ככלל, נסי, מביןהמאמרים שלי, לקרוא את המאמר על חיזוקים חיוביים ועל שיפור הזוגיות. זו דרך אחרת, ודרך שעובדת, אבל דורשת הרבה סבלנות.