זמן וסבלנות ביחסים עם אחות

שלום רב,
הסוגייה שאני אעלה היא לא יחסים ביני לבין בעלי אלא ביני, אחותי והאמא. אנו שתי אחיות גדלנו במשפחה קטנה. אני בת 26 עם 3 ילדים , בן 5, 4, והקטן בן שנה ושלושה חודשים. אני הנכדה הראשונה לסבתא שלי (מצד האבא), אז טבעי שמאז אני זו שמקבלת את תשומת הלב, במיוחד אחרי שקראו לי על שם האמא של הסבתא שלי (היה חלום שלה נדרה נדר אז והגשימה את זה). סיימתי 12 שנות לימוד בהצטיינות, המשכתי לתואר ראשון, אך משום מה עניין ההריונות , הטיפול בילדים, אני מוצאת לנכון בפרק זמן זה להיות בבית. מצבנו הכללי , בלי עין הרע מצוין, בעלי מנהל עסק מסעדנות מצליח וברוך השם הכל טוב ויפה. מאז שהתחתנתי אחותי הרגישה שהיא "נותרה" בצד. אציין שהתחתנתי בגיל 21..עד גיל 23 לא היה לה חבר ושום קשר. בעצם אחד היה והבחור העדיף לנתק. הוריי שמרו עלי מכל דבר לפני שהתארסתי ואחרי זה. בכל מה שנוגע ליציאות (השעה מאוחרת תתעוררי) (עם מי את במסינגר? מי זה ידיד? את יודעת מי זה בכלל? את נורמלית? תסגרי ת'מחשב!).לפי מה שציינתי לעיל, בכל פעם שביקרתי את הוריי אחרי שהתחתנתי, בלי או עם הילדים הרגשתי שאחותי מתרחקת ממני. מסתגרת בחדר, מעדיפה את עניין המחשב מאשר קשר של אחיות, בכל פעם שדפקתי בדלת חדרה לשאול לשלומה, היתי מגיבה ב "מה את רוצה??!!" והעדפתי לסגור ולהתרחק משם. התחילה לעבוד אך שוב מה שעניין אותה זה רק מחשב, קניונים, להתסובב פה ושם ואיך לא להשתקע בפייסבוק. הרגשתי שהיא מקנאת ממני. מושפעת מהאחיות שלה, תופעות של גיל טיפש-עשרה. לא הרגשתי ולא ארגיש אותה בתור אחות. עובר שבוע-שבועיים לא מרימה טלפון לדבר איתי, לשוחח. התחלתי לקנא בקשר של אחיות ממשפחות אחרות. נפגעתי.

לאור המצב הוריי הרגישו שאולי היא "מקופחת" עצם כך שהיא הפכה להיות הבת היחידה בבית ואיך שאומרים "קצת שיחררו לה את החבל". והשיחרור הזה גלש יותר מדי קדימה.שעות על שעות מול המחשב, היא מתארסת בעוד שבוע באופן רשמי, את החבר שלה הכירה משם, אמא שלי ידעה על הכל אבל לא שיתפה אף אחד בזה, אבל מה לעשות שבסוף הכל מתגלה. (לא שאני רואה בזה שום טעות להיפך). אני מרגישה פגועה. בתקופה האחרונה היא ואחותי נמצאות בתקופה של מתח והאמת שאני מעדיפה להתרחק. אני מתגעגעת להוריי אבל הראש שלהם בחתן. מתה לצאת עם הילדים אליהם אבל כשאני עושה את זה תמיד אני יושבת ושומעת את האמירות "אוףףף אני עייפה, לא יכולה, רק בא לי לזרוק את עצמי למיטה" וכל אלה אחרי שהיא זו שמבקשת שאקפוץ לביקור. היא ביקשה ממני להשאיר את הבכור אצלה ללילה אחד, קפצה אחותי ואמרה "האמת אם תקחי אותו איתך עדיף". האמת? מרגישה שאני רוצה להתרחק. יחס כזה אחרי חתונה ואחרי שדווקא אנו רחוקות יותר , רציתי שנהיה משפחה יותר מלוכדת. לפעמים אני מרגישה שקיים שם איזה מתח, לחץ, עייפות ומתחילים להוציא את זה עליי או על הסביבה. היא ביקשה ממני שאתלווה עם אחותי לסלון כלות שאתאפר ביחד איתה. הסברתי לה שאני לא מעוניינת לעשות שם, לא אוהבת את המקום הזה וניסיתי שבאמת להסביר במילים יפות קיבלתי צמד של "לא צריך" .והכי הכי הכי כאב לי שאני אחותה, שההפרש בינינו שנתיים אמא שלי והיא החליטו לשקר לי! אני אחותה אוהבת אותה ומצאתי שהאנשים שהכי קרובים אלי פוגעים בי בלי להרגיש. כששאלתי איך הכירה את החתן, סתם לדוגמה היא דאגה למכור לי 3 גרסאות שכ''כ שקופות: "יודעת אנשים מכירים החברה X מכירה אותי בטח נתנה את המספר שלי לאמא שלו וכך נוצר הקשר בין שתי המשפחות" . גירסה 2: "הוא בכלל ביקש את האימיל שלה וביקש את מספרי". גירסה 3: את יודעת בכלל מה, הוא ראה אותה בחתונה כשהיתה אתכם בא ואמר לה שלום (אבל שכחה שכולנו ישבנו על אותו שולחן ולא ראינו שום דבר). למה משקרים לי? למה פוגעים בי? האם אני לא רוצה אושר ואת הכי משמח בעולם בשביל אחותי? אך ליד כל זה, יש את התתנהגות, פריצות הכעס, האמירות הפוגעניות בדרך עקיפה. למה?! האם זה טוב שאני רוצה להתרחק? או שגם הפעם אצא הלא בסדר?

פגועה יקרה,
המכתב שלך ארוך מדי לפורום. זה שחילקת אותו לשניים לא ממש עוזר לי.בקצרה, את אומרת שהיחסים עם אחותך לא טובים מספיק, שאמך מגינה על אחותך ועל הקשר שלה עם ארוסה, ומסיבה כלשהי חוששת שתהרסי (אחרת, למה שתסתיר ממך?), או שהיא מתביישת מאופי הקשר, מסיבות שלה (שמרנות יתר, למשל). את מרגישה מחוץ לעניינים, פגועה, והניחוש שלי הוא שכאשר את פגועה, רואים את זה עלייך, מה שלא עוזר לקרב אתכן (אותך ואת אחותך, וכנראה גם לא אותך ואת אימך).האם זה פחות או יותר נכון?יש דברים שלוקחים זמן. אני חושש שאין לך סבלנות. וזמן, זה אומר גם שנתיים, שלוש ויותר. את נפגעת, ואין לך זמן, כי את צריכה לתקן את הפגיעה עכשיו. אולי גם "עכשיו" זה "עד החתונה". המכתב שלך עצמו משדר הרבה לחץ ופגיעות. אז החדשות הרעות הן שזה לא עובד כך. אין פיתרון מהיר, ובודאי שזה לא ייפתר באופן ממשי לפני החתונה. החדשות הטובות הן שבהחלט סביר שבעוד עשר שנים תהיינה חברות טובות, ובני הדודים יתרוצצו ביחד בזמן שאתן תרכלו בסלון עם הקפה והבעלים ישטפו כלים במטבח. ואולי קודם, אם תורידי לחץ, ותתני לדברים לקרות מעצמם. והשאלה העיקרית שאת צריכה לשאול את עצמך היא לא איך לפתור את הבעיות, כי כאמור, הן תיפתרנה, אלא איך להוריד לחץ מעצמך, ואת עוצמת הפגיעה, ולהיות פחות איכפתית ויותר אדישה. ודווקא הדברים הללו יפתרו את העניין מהר יותר וטוב יותר.ואגב, יכול להיות שאחותך לחוצה מכל העניין ופגועה לא פחות ממך, ואולי יותר. אבל זה לא אומר שאת לא יכולה לקחת אחריות על הורדת הלחצים. אחרי הכל, היא עומדת להתחתן עוד מעט, והלחצים עליה גדולים עוד יותר. האם את יכולה לוותר על הכבוד הפגוע של, למענה, וללכת לפי דרכה ולפי הצרכים שלה? לתת לה את זה כמתנת חתונה, שיהיה שווה אולי יותר מכל מתנה אחרת?אני חושש שבשני המשפטים האחרונים הרחקתי אותך ולא קרבתי אותך לתשובה שלי. אני כותב זאת כי אני רוצה שתביני שאני מבין. אבל חשבי על זה בכל זאת.

תודה רבה לך. אכן הבנת נכון מאוד.הדילמה שעולה לי עכשיו שתמיד דאגתי לתקן ובסופו של דבר אמא שלי מדברת איתי ואני אומרת הנה שוב חזרו המים למסלולם. הרי בסופו של דבר יש לי משפחה, ונכדים שאמא שלי מאוד אוהבת ולא יכולה שיעברו יומיים שלושה בלי שתראה אותם. וזאת היא זכותה כמובן מי אני שאגיד לה לא? גם הם מתים עליה. ופה הבעיה. כמה וכמה פעמים ויתרתי על הכבוד שלי וזה שוב חוזר על עצמו. לא רק בענין ההסתרה של מהות הקשר, גם על דברים אחרים שעשיתי, ושנוגעים אליי. עשיתי שרשרת מזהב עם השם שלי, יפה נורא , וסיפרתי לה על זה. לי היא לא הגיבה, אבל מאחורי הגב היא טענה מול סבתא שלי שזה ממש לא מוצא חן בעיניה. זאת אחת הדוגמאות.ו היה לנו ויכוח במוגן החיובי על הרשמת הבן הבכור שלי לאיזה בית ספר. היא לא הסכימה איתי ומולי טענה שבעלי לא יודע מה רוצה מהחיים שלו, "שהשכל שלו מורכב הפוך" אבל אחרי הכל הלו זה בעלי!! שנינו זה כבר אחד. איך אני אמורה להרגיש אם מצד אחד היא יורדת עלי ועל בעלי בזמן שמצד אחר היא מקבלת שיחה מהבן זוג השני של ביתה ואני שומעת מחמאות?! אני בולעת את הצפרדעים.אני רוצה כמה ימים להיות בשקט, להתרחק, להיות עם עצמי ואני חוששת שיפרשו את זה בתור זלזול. ובסופו של דבר אני נשואה, אנא אמא, עם בית משלי ועם בעלי, וזה לא נראה לי פייר לתת ללחצים, שיש בבית של ההורים שלי להשפיע על מצב הרוח שלי. דבר שבעלי יכול להבחין בו,כשאני בבית. כמו שאמרת, קל מאוד לראות את זה עליי. בתורי אני בחורה חייכנית, שמחה ואוהבת לפתח שיחות ולשתף. האם ההחלטה לקחת פסק זמן 3-4 ימים יכולה להיות לא פייר מצידי?תודה רבה בכל אופן.

תודה בכל אופן. חשבתי שוב על שני המשפטים האחרונים שלך והחלטתי להתגמש ולהרים טלפון ולדבר על מה קורה ומה נשמע. נראה לאן זה ימשיך , רק לטוב. שוב רב תודות.

את יקרה,
אני שמח שהצלחת להגיע למסקנה הזו. אני באמת יודע היא לא קלה לך. אבל אנחנו יודעים שאנשים זוכרים מי "הפריע" להם להפוך את החתונה למושלמת. בעיקר אם הם פגיעים מאד. אין צורך להעצים את המתח והפגיעות.ולפעמים, כאשר אנחנו מצליחים להיות "גדולים מהחיים", ולהראות נדיבות למרות שלא תמיד מגיע, זה עושה לנו טוב. כיאנחנויודעים שאנחנו עושים את הצעד הנכון, גם אם הצד השני לא תמיד יודע להעריך זאת. אני מקווה מאד שכך תרגישי.