זכויות בזוגיות: ידע הוא כוח

אני אתדל לעשות את זה קצר למרות שזה קשה.... אני בת 30 ובעלי בן 37 אנחנו נשואים 4 וחצי שנים ויש לנו 2 ילדים, בן שנתיים וחצי ובת שנה. אני מרגישה בגלל המון סיבות שהקשר והנישואים שלנו גמורים.1. אנחנו חיים בסמיכות מאוד גדולה להוריו מהיום שהתחתנו, זה דבר שהפריע לי , כעסתי על זה, בכיתי. צעקתי. התחננתי שנעבור , איימתי בגרושים, עשיתי כל מה שיכולתי וזה לא עזרץ אנחנו ממשיכים לגור כאן, הוא לא רוצה לעבור, לא עושה שום צעד בכיוון , ואם פעם, הייתי בגלל האהבה שלי אליו לא ממשיכה את הויכוח היום אני כבר לא אוהבת אותו, לא אכפת לי ממנו אני מתוסכלת ממנו ומצידי שישאר תקוע איתם ואני פשוט אלך עם הילדים שלי לגור במקום אחר.2. מאז שנולד הבן הבכור שלי, קרו ביני לבין חמתי וחמי כמה התקלויות ואירועים טרואמטיים ולא נעימים שהותירו בי "צלקת" עמוקה. היו ביננו הרבה מריבות, הם גם (במיוחד חמתי הפרימיטיבית) השפילו אותי בכמה מצבים בפני אנשים זרים ומשפחה. והסתבר לי גם באחד הווכוחים, שחמתי וגיסתי פשוט מקנאות בי ולכן כל התסכול שלהן עלי והן מוציאות את כל מה שיש לן כי אין להן דרך להתמודד עם המצב שלי יש 2 ילדים ושלגיסתי (שהתחתנה חודש אחרינו) אין ילדים. בנתיים גיסתי הביאה ילד לעולם, חמתי נרגעה ואיתה גם כל "רוחות המלחמה". אבל אני נשארתי עם התסכול והזעם על ההתנהגות שלה כלפיי, על ההשפלות, על חוסר רצונה לעזור לנו עם הילדים (אני עובדת בעבודה תובענית ביותר), אני לא יכולה לסלוח לה על כל מה שעברתי בגלל הקנאה החולנית שהייתה לה כלפי.3. בנינו בית על קרקע ששייכת להוריו, הוא השתמש בכל כספי החסכונות שלו ובנוסף לקחנו משכנא ו הלוואות כדי לגמור את הבית. בניית הבית לקחה לנו 4 שנים בגלל עיכובים שונים והיוןם אחרי שאנחנו כבר כאן, אין לי חשק לראות, להסתכל, ולחיות בבית הזה שלקח מאיתנו את האהבה , את ההערכה , את הכבוד העצמי שלי בעיקר. הביית הזה מופיע על שם הוריו (כי האדמה - השטח על שמם) , המשכתנא על שם חמתי (כי האדמהעל שמה) , התשלום אומנם ממנו אבל שום דבר בשייכות שלי לבית הזה לא קיימת. מלבד כל הכסף ששמתי פה (למעלה מ100 א' ש"ח) וההורים שלי גם נתנו (כ 50 א' ש"ח) אני מרגישה שאני אסירה במקום שאני לא רוצה להיות בו .אלו הם הסיבות העקריות שהביאו אותי למצב שאני כבר לא רוצה את בעלי, אני רבה איתו כל הזמן. ויש עוד דבר חשובוהוא נושא הפרנסה. בעלי, במשך כמה שנים חיי על חשבני כמעט ועל חשבון ההורים שלי, הוא לא נתן כלום בגלל שהוא "בנה לנו בית" (שזה דבר שאני יכולה להתווכח עליו אם הבית לא על שמנו למעשה ) והוא בנה את עצמו מבחינת עסק (בעלי הוא מדביר במקצועו). אז, גם עכשיו אחרי שהעסק במגמת עליה, ובניית הבית הושלמה, אני עדיין לא רואה את הפרנסה ממנו, הוא לא נותן לי כסף לילדים, הוא לא קנה לנו כלום, כשאני מבקשת הוא זורק לי 100 שקל כאילו אני איזו קבצנית. אני זאת שמממנת את כל צרכי הילדים. הוא לא משקיע בנו בכלל, אנחנו לא מטיילים, לא אוכלים במסעדות, לא יוצאים, לא עושים גם שום דבר כזוג כי אין כסף וגם אין לו חשק. אין ביננו שם מגע כלשהוא, לא מיני ולא פיזי. לא חיבוק ולא נשיקה ולא כלום, אנחנו עסוקים כל היום בלקלל אחד את השני או שאנחנו כבר פשוט לא מדברים על שום דבר מעבר לגידול הילדים. אני עובדת כ 10 שעות ביום , אני לא רואה את ילדי וזה משהוא שמאוד קשה לי איתי. אין לי שום ברירה כי אני חייבת לפרנס אותם כי הוא לא עוזר לי בכלום, אני מחזירה 2 הלוואות לבדי (בנוסף למשכנתא) הוא פשוט קבר אותי חי ואני האמנתי לו , אהבתי אותו מאוד פעם, אבל אני מרגישה שכל כבר מת, אני רוצה ללכת עם ילדי ,, להשכיר לנו דירה במקום אחר , רחוק ממנו , אני לא רוצה שהם ילמדו ממנו איך להשפיל ולבזות ולקלל , ולתנהג לבנות או בני הזוג שלהם כאילו ם חלק מהחפצים בבית. אבל אין לי כסף, אין לי איך ללכת , ההלוואות חנקו אותי ואין לי לאן לברוח, רק לבית של ההורים שלי שלדעתי לא יהאבו את הרעיון כי הם נתנו לבית הזה הרבה מאוד והם מרגישים שאני חייבת להם לפחות את זה. ואיך אני"אפול על ההורים שלי" עם 2 תינוקות? אני כל זמן אומרת לו .. תן לי מזונות... מה שאת חייב מבחינת החוק ואני אלך ... אני מוותרת לך על הכל... אני אשלם את כל ההלוואות . רק תן לי ללכת. הוא לא רוצה בשום אופן ... הוא לא מוכן לשמוע... הוא טוען שהוא אוהב אותי שהוא לא רוצה לוותר עלי (אני כבר לא מאמינה לו ) הוא טוען שבשביל הילדים אנחנו צריכים להסתדר, אבל הוא לא עושה שם מאמץ בנושא.אני כל הזמן בוכה, כל הזמן עצבנית, לא יודעת לאן ללכת, הייתי הולכת בלי כלום , אבל אני גוזרת על ילדי חיי עוני כי הוא לא יתן לי שום דבר בשבילם.מה אני עושה

לולו יקרה,
כפי שאני שב ואומר מדי פעם, "ידע הוא כוח". את לא יודעת מהן זכויותייך, ולכן את חלשה. הוא לא יכול שלא לתת לך שום דבר, כי יש לך זכויות חוקיות. בררי אותן.כרגע, את נמצאת במצוקה כבר זמן רב, ואת לא יוזמת ולא עושה כל מאמץ כדי לצאת ממנה. את נשארת פסיבית. וכל עוד תהיי פסיבית, תישארי שם. אם כך, הפסיקי להיות פסיבית. חפשי מידע. הנה, יזמת התכתבות איתי בפורום הזה. חפשי מידע בפורומים אחרים (בדקי גם גופים שונים בדף העזרה הראשונה באתר שלי), ולכי לבקר עורך דין. רק לביקור ראשוני, כדי לדעת מהן זכויותייך, וגם מה המחיר שתשלמי במאבק עליהן, אם יהיה. אחר-כך, החליטי אם שווה.אפשרות נוספת היא ללכת ליעוץ זוגי. הוא חושב שאתם צריכים ללמוד להסתדר, אז השתמשי בזה כדי ללכת ליעוץ, ובתנאי שאת חושבת שיש לזה סיכוי. בכל מקרה, במהלך היעוץ תוכלי גם כן ללמוד דברים נוספים על שותפות בזוגיות, משהו על זכויותייך המוסריות (גם אם זה לא יעוץ משפטי), ואולי גם באמת תלמדו להסתדר, אם את עדיין רוצה, והוא יצטרך ללמוד גם להקשיב.