זוגיות: פחדים, חששות וניסיון

היי,אני מאורסת לבן 29, ואני בת 25. אנחנו מכירים המון המון שנים ויחד כבר כמעט 6 שנים בתכנון חתונה.היו לנו מליון ואחת עליות ומורדות אבל האהבה גדולה והתשוקה גם שם ואפילו יחסית לזמן שאנחנו יחד היא כמעט ולא ירדה (ואם ירדה זה כי בכל זאת..השגרה שוברת ומעייפת לצערנו).אני לא מצליחה להבדיל האם אלו מחשבות חרדתיות לפני צעד כה גדול כחתונה והפחד מההסתכלות על כל זוג שני בעולם שגרושים או פרודים או אפילו לא מתחתנים, או אולי אלו מחשבות צודקות ויש צורך בשינוי כלשהו.אני אדם מאוד "עם קוצים בתחת" ומשתעממת בקלות, אימפולסיבית ואוהבת כיף ופחות שגרה, אבל בהסתכלות ריאיסטית על החיים מפרידה בין זה לבין השגרה שכן אמורה להיות ביים וזוהי העבודה וכרגע הלימודים שאני מאד \נהנית מהם וכי צריך להרוויח "לחם" לאכול, שלא לדבר על עוד כמה שנים של חובות והלוואות שנשארו לנו לסגור בבנקים (עשינו שטויות כספיות כשהיינו יותר צעירים).מצד שני אני גם מטבעי מאד עצלנית ומתקשה לסיים דברים, ובייחוד בשנים האחרונות אחת הבעיות הגדולות שאני בקושי מתמודדת איתם והשפיעה על לרעה מאד זה האינטרנט ועצם הישיבה הפסיבית מול מחשב. לא אדבר כאן על כאבי גב שהתגברו עקב כך או עצלנות מוגברת ואיבוד תחביבים שיכלו לתפוס במקום הזמן הזה....העניין שגם בן הזוג שלי באותו האופי האימפולסיבי כמוני, וגם נהיה די פסיבי לאחרונה.לצד השגרתיות והעבודות והלחץ היומיומי שהורס אותנו פיזית, אנחנו נרדמים זמן קצר מאוד אחרי העבודה כבר בסלון, ואין לי כחות עכשיו ליזום "טיול לחוף ספונטני" או משו בסגנון...(ישנה בעיה נוספת יש לו 2 רגליים שבורות וקשה לו עם הליכה מרובה לצערי), ומאז השבירה הוא קצת מקשה עלי בנוגע ליציאות החוצה והליכות ופעילות אקטיבית דומה....אז במקום זאת אני מנסה להציע סרט או סדרה שאנחנו אוהבים לצפות יחד, אך לעולם איני מקבלת ממנו תשובה חד משמעית של כן ולא. זה תמיד באמצע. ואני שונאת להחליט בשביל שנינו, אני תמיד דואגת שמא הוא לא יאהב את החלטתי או "יסכים בשבילי".....אני רוצה לשמוע ממנו כן ולא, וכבר דיברנו על חוסר ההחלטיות הזו בעבר אינספור פעמים (יזום הטלוויזיה היא דוגמא קטנה). אבל הוא אדם כזה, ואני לא רוצה להשתנות בשבילו והלחליט במקומו דברים, מבלי לשאול דעתו (שממילא תמיד "אולי, אפשר, לא יודע, ומה את רוצה"), כי אני אוהבת לשמוע את דעתו, אך גם אין בכוונתי לשנות אותו..ובכל זאת...זה מציק לי.עם כל זה אני מרגישה כאילו הפכנו לזוג פסיבי עצלן עם אופי "זקן". אינלי מושג אין לשנו את השגרה המעיקה הזו. אני יכולה ליזוםפעילות פעם פמיים 3 אם להיות ממש יצירתית ולהאמץ, אך אין בכוונתי להיות היוזמת והמחליטה כל החיים. זה מציק לי.בנוסף, המועקה השגרתית הזו, חוסר התחביבים, חוסר המעש הורג אותי. אני בקושי יכולה להרים את עצמי (זהבאמ תקשה לי תקופה ארוכה וכל רגע קופצת לאינטרנט בשביל שטויות), אך התחלתי לעשות קצת יוגה והתעמלות כדי להרגיש יותר עירנית ופעילה. זה כמובן גורם לי להרגיש טוב יותר, אך זה לא מה שירים את בן זוגי לקום יחד איתי.הפחד שלי הוא השעמום הזה וההשתעבדות יחד איתו ואבדון ההרפתקאות והכיף 0קשה לי כיום למצוא הרפתקה שלא עולה כסף שאין לי ואל כוללת שוב ישיבה פסיבית על חוף או פארק עם פיקניק ואלכוהול)..הפחד שלי שזה יהיה כך כל החיים, וחוסר השעמום היחיד ינבא מכך שיוולדו לנו ילדים וכמובן שלא יהיה זמן להשתעמם...אך מה לגבי שנינו? בינינו לבין עצמנו? זה נורא מפחיד אותי.כמובן שאין אני מצפה כרגע לגבר יוזם ללא הפסקה מהחלומות שיקח אותי כל סופ"ש לצניחה חופשית וללונה פארק ורכיבבה על סוס, הכל במידה ההגיונית והנכונה, ואולי אני סתם בפניקה ומתייחסת יותר מדי בפסימיות ושוללת את הצד האופטימי להכנס כאן....אני מקווה שהדברים המציקים די ברורים מכתיבתי, כי השדלתי לא להכנס למקרים ספציפיים וקטנים אלא לדבר בכלליות...אני לא יודעת איך להתנהל נכון, ואיך להתגבר על כל זה.לעזרה אודה..

חשוב לי לציין, לגבי היוזמה, דיבנרנו על הבעיה הזו המון, ולשנינו הטרידה המחשבה שהצד השני אינו יוזם- מצידו היו המון יוזמות כמובן, אך לצערי אני לא מרוצה מכך אף פעם כי זה תמיד אותו הדבר וזה תמיד לשבת עם כמה בירות אצל חברים או להזמין אות ם אלינו הביתה לשבת עם קצת נשנושים. חצי מהפעמים זוהי בכלל לא יוזמה שלו אלא של החברים.אולי אני "לא מרוצה משום דבר..." כי הוא אמר מליון פעמים שזה כיף לו הוא אוהב לשבת עם חברים ככה ולא מבין למה לי נמאס מזה ,אני מציינת לדוגמא כי אנחנו כל הזמן עושים את זה....מתחשק קצת חידוש וקצת עניין.אצלי היוזמה כללה לרוב דברים יותר אינטימיים וזוגיים, ארוחה וסרט, חוף ים מול הבית, סתם טיול בחוץ.כמו כן המצב הכלכלי הוא ממש אישו. קשה לי לוותר על זמן האיכות שלנו כי אין כסף והרבה דברים שהיינו רוצים עולים כסף אז מה עושים?

סמיילי יקרה,
יש לך פחדים וחששות טבעיים. אבל זה לא אומר שבגלל העובדה שזוגות רבים לא מצליחים לשמור את הזוגיות שלהם לכל החיים, לא צריך לנסות. אנשים חיים. עושים דברים. רובם גם לא מצליחים או לא רוצים בהמשך לשמור על מקום עבודה. האם זה אומר שבגלל זה לא ינסו? האם לא כדאי לנסות משהו טוב, רק כי הוא לא יהיה לנצח טוב?יש לך קוצים בתחת, ובכל זאת את יושבת שעות מול המחשב, ו"מבזבזת זמן". העולם מלא סתירות, סמיילי. גם את. את פוחדת מהשיגרה, ונגררת אליה או גוררת את בן זוגך אליה, ומן הסתם פעם זה כך ופעם זה כך. העולם מלא סתירות, סמיילי, גם אתם. חלים שינויים. כשיהיו ילדים, תרוויחו בדברים מסויימים ותפסידו באחרים. האם שווה? אולי. גם כאן - יש סתירות ותהיינה סתירות ותתמודדו, אם תרצו. ואם תחליטי לעצמך ששינויים מלחיצים גורמים לעולם להיות מעניין יותר, ואם תחליטי לעצמך שתמורות רגשיות (ותאמיני לי, ילדים הם תמורות רגשיות) של הטמרת מרכיבים בעולם הרגשי באחרים, יכולים להיות שווים את זה, גם אם כרגע את לא רוצה לוותר עליהם. יתכן שתרגישי אחר כך אחרת, כשתביני שהעולם מעניין בשל השינויים שחלים בו, רגשית, חברתית ואינטלקטואלית. אחרי הכל, סיפוק מגיע בצורות שונות.ואולי המשפט האחרון שאמרת הוא המשמעותי? שקשה לך להשלים עם האכזבה מכך שלא תוכלי להגשים את כל מה שאת רוצה?אם את רוצה לדבר על זה עוד, אולי כדאי שתלכי לייעוץ פרטני. כן, גם זה עולה כסף, אבל אולי חשוב לך לעשות זאת לזמן מה כדי להיות מסוגלת לקבל את התמורות הבאות עם הגיל, עם הזוגיות המתמשכת ועם שינויים דרמתיים שיהיו בהמשך, וגם את העובדה שלא תצליחי להשלים את כל מה שחלמת עליו לפני חמש שנים.