זוגיות: נדיבות, חובות ופרידה

נשואים 14 שנה עם שני ילדים. עברתי עם בעלי מעיר לעיר, כל שנתיים החלפנו עיר כי העבודה שלו כך הצריכה. זה מאוד הקשה עליי לבנות קריירה ולעבוד ובנוסף כל עוול הטיפול בילדים נפל עליי. מיותר לציין שניסנו 6 שנים להביא ילדים וזה היה כרוך בטיפולים רבים וסבל רב.עכשיו אני מנסה לבנות קריירה לעצמי ומבקשת שבעלי יקח יותר אחריות בעניין הבית הילדים ומאז שאני מנסה לקדם את זה בעלי נלחם בי בכל כוחותיו ולא מאפשר. הזוגיות שלנו אף פעם לא הייתה אידאלית, להפך חווינו המון משברים ועם השנים פיתחנו תפיסות עולם שונות וקצת מנוגדות. אני מאוד קשה לי לקבל את האנוכיות הזאת. זה התחיל בויכוחים, ניסיונות לשכנע העלבות, ואף ניסה לבגוד בי, מבחינתי בגד. היום אנחנו בצעקות יום יום פעמים רבות מול הילדים ואני מרגישה שאני לא יכולה לעצור את רגשות הזעם כלפיו, את האכזבה והתחושה שבזבזתי את החיים שלי עם מישהו מוניפולטיבי, לא תומך ושובינסט. הפכתי לחסרת סבלנות לכל דבר וממש עצבני וצועקת בקלותקשה לי מאוד עכשיו להיפרד עם שני ילדים קטנים ובלי פרנסהאני לא יודעת איך להכיל המצב ואיך להכיל את עצמי מרגישה ממש ששונאת אותו.

בודדת יקרה,
יש נטייה לאנשים לחשוב שמה שלהם, הוא שלהם, ושהם מתקשים שיקחו להם את זה. כי אם זה כבר שלהם, אז "מגיע להם" שזה יישאר שלהם, כאילו שזה אצלם בטאבו. צריך להיות מאד נדיב כדי לוותר על משהו, או אפילו כדי לומר: כן, קיבלתי את זה בטאבו באופן זמני, כחוב שלי, מעשי או מוסרי, ועכשיו הגיע הזמן להחזיר אותו – וזה הוגן, צודק, וכך אני צריך לעשות. מן הסתם, לבן זוגך זה קצת קשה לביצוע, כי קשה לו לוותר על משהו טוב מבחינתו. למה? – האם זה עניין של אופי? האם זה עניין של מצוקות שבהם הוא נמצא עכשיו, ושל לחצים, שהוא מתקשה לעמוד בהם ולהיות נדיב כאשר המצוקות והלחצים יהיו גדולים עוד יותר אם הוא יהיה נדיב, או הוגן יותר? – את זה אני לא יודע. את רק מתארת לי את הסימפטומים, ולא את הגורמים להם.את גם מתארת את התחושות הקשות שלך, כאשר את רואה את זה באופן ברור כמשהו שאינו הוגן, ושעל חשבונך, ושיש חוב כלפייך שהוא לא מוכן לשלם אותו.עניין הפרידה באמת קשה יותר לנשים כאשר הן חלשות יותר כלכלית. כל עניין הגידול בגרושים במאה הקודמת נובע בעיקר, לדעתי, מכך שנשים הצליחו לאסוף כוח כלכלית, ו"להרשות לעצמן" להתגרש כאשר רע להן. לפני כן, האופציה הזו לא היתה קיימת, וגברים היו יכולים, הרבה יותר בקלות, לתמרן ו"להיות עם ולהרגיש בלי", עם חופש הרבה פחות מוגבל מאשר זה שהיה לנשים נשואות.וככל שאת כרגע לא מצליחה לקדם מחדש את הקריירה שלך, כך באמת את מרגישה גם כבולה יותר.מצד שני, אני בטוח שגם לו לא טוב בחיים המשותפים שלכם כפי שהם. יתכן שזה עדיין יותר "נוח לו" להיות במסגרת הנישואים, גם כשהם כך, בשל חלוקת התפקידים הנוכחית שלכם, אבל אני יוצא מתוך הנחה שהוא לא אוהב לחיות בתוך מריבות ועוינות הדדית. לכן, הייתי מנסה להוביל את שניכם אל מסגרת טיפולית. לכו לטיפול זוגי, היי סבלנית שם, ונסו בתהליך הזה ליצור הבנות שגם לך "מגיע". מגיע ללמוד. מגיע לפתח מחדש מקצוע, ואף קריירה. בודאי שמגיעים לך הבנה ואמפתיה.ואם הוא מתנגד – התחילי בתהליך לבד, ורצוי אצל מטפל שהוא גם מטפל זוגי. כלומר, שהנטייה שלו להוציא אותך מהמערכת הזוגית תהיה פחותה, ושינסה ללמד אותך איך להעביר את המסרים שלך, אולי בדרך אחרת, אל בן זוגך, על מנת שתוכלי להשיג את מה שאת רוצה, גם אם בהדרגה, אבל בדרך הנכונה, במקום לפרק את הכל כפי שזה עכשיו. יתכן שבתקשורת אחרת תצליחי להגיע ליותר.