זוגיות: חוסר התאמה וציפיות

אורן שלום,אני בת 33, וחבר שלי בן 31. אנחנו ביחד שנתיים וחצי, ולפני4 חודשים נפרדנו לחודש. חזרנו, הלכנו ל-2 מפגשים של טיפול זוגי והמטפלת אמרה שאנחנו בסדר ואין צורך יותר בטיפול. כיף לנו ביחד, אנחנו מאוד אוהבים, אבל אני עדיין מאוד חסרת בטחון בעקבות הפרידה וביחסים. אנחנו המון זמן ביחד, ולא צעירים - עברו רק חודשים וחצי מאז שחזרנו אבל נדמה שאין כיוון לחתונה. מדאיג אותי שחבר שלי מאוד אוהב לצאת ולבלות (מבחינתו כל יום). אנחנו יוצאים גם ביחד, אבל עושה רושם שכשהוא יוצא לבד הוא נהנה יותר, שותה המון וחוזר מרוצה. הוא מקדיש לחברים את הימים היותר נוחים ליציאה, חמישי בלילה, ושישי במהלך היום. מדאיג אותי שהוא לא אוהב להישאר בבית בכלל (אם אני לא בבית הוא לא יחזור), וכשאנחנו מגיעים הביתה הוא ישר משתעמם. אני מרגישה שמאוד קשה לו עם השיגרה, ומנסה ל'בדר' אותו כל הזמן, להזמין חברים, לצאת, לטייל, אבל לפעמים בא לי שסתם נשב בבית ולא נעשה כלום (את זה אנחנו עושים רק בשבת כי הוא שומר). האם יש אדם שהוא פשוט לא זוגי? האם הוא לא במקום הזה של משפחה וילדים? לפני שגרנו יחדיו הדברים היו שונים כי היינו צריכים להתאמץ להיפגש, להיפגש בבית היה סוג של בילוי כי זה לא ברור מאליו. מאז שעברנו לגור יחד התחילו הבעיות כי אני ממילא בבית, והוא כל הזמן מחפש ריגושים, או שנשאר בעבודה עד מאוחר, רוצה לצאת, רק לא להיות בבית. לפני הפרידה דיברנו על חתונה, ולמרות שהוא לא היה מוכן לילדים אמר שהוא אוהב אותי ויתפשר. אבל מאז עברנו פרידה והנושא לא עולה ואני לא רוצה להלחיץ. אני גם מפחדת להיות בקשר שכל החיים אצטרך להתאמץ ולבדר אותו שלא ישתעמם. זה נורמלי, או שגברים מתבגרים מתישהו?

מימי יקרה,
מן הסתם, כפי שאת מבינה, אתם לא לגמרי בסדר. אמנם הדברים נראים כנראה בסדר על פני השטח, אבל את בפנים עדיין חסרת בטחון בו ובך. את צריכה אותו זוגי יותר, את רוצה לראות אותו מכוון אתכם לנישואים וכנראה גם לילדים, ובלי שהוא מכוון לזה, זה נראה לך כאילו הוא איתך רק לבינתיים, כי עכשיו זה מתאים לו ונוח לו, וכי הוא לא רואה עד כמה חשוב לך "השלב הבא".יש גברים ש"מתבגרים" בעניין הזה מאד מוקדם, ויש כאלה שמאד מאוחר או בכלל לא. את לא צריכה להסתכל על הכללות, למרות שזה מפתה להסתכל על זה כך. הוא גבר יחיד ומיוחד בתוך הסטטיסטיקה, ואת לא נמצאת בזוגיות עם "גבר ממוצע" אלא איתו. עושה רושם שבמצב הנוכחי הוא מרגיש שאת נותנת לו יותר מרווח נשימה, אולי כי הרגיש בתהליך הזה שאת מאד רוצה אותו, ומאפשר לעצמו למרוח את הזמן כל עוד את מאפשרת לו. וכשאת חוששת שיילך אם תלחצי, את מאפשרת לו יותר.אני חושב שהפסקתם את תהליך היעוץ הזוגי מוקדם מדי. גם תהליך של יעוץ זוגי הוא סוג של מחוייבות, וכש"הכל בסדר", לכאורה, אז אין צורך להתחייב יותר מהכאן והעכשיו - וזה מה שקרה לכם ביעוץ שלכם. "הכל בסדר", פרט ליצירת המחוייבות. והרי זו הבעיה המרכזית, לא? אתם בזוגיות נפלאה, פרט לכך שאת לא משיגה בזוגיות הזו מרכיב אחד שהוא מאד חשוב לך: הקמת משפחה, ופרט לכך שבן זוגך לא מראה רצון להבין עד כמה הנושא הזה משמעותי לבת הזוג שלו, ולכן לא מתחשב בזה.מעבר לכך - יש ביניכם פערים בצרכים הזוגיים והחברתיים. יעוץ זוגי אמור לגעת בנושאים הללו, ולעזור לכם להתמודד עם הפערים האלה. זה לא נעשה, אולי כי "שכחתם" להוציא אותם לאור. האם עשית זאת כי חששת ליצור עימותים כדי שלא לאבד אותו? - אני חושד שכן. אבל ביעוץ זוגי לא אמורים לוותר כל כך בקלות על הכרות טובה איתכם לפני ההכרזה שהכל ביניכם בסדר.

אורן תודה,את החששות שלי לגבי היציאות שלו, ושהוא מעדיף את חבריו על פני העליתי בפני המטפלת, אבל לא הצלחתי להסביר את עצמי. לא היה ברור לה למה אני מרגישה ככה, ואמרה שאני הופכת להיות אישה תלותית. החששות שלי הן שדפוס היציאות המרובות עם החברים, ובילויים עם ה'חברה', מראה שהוא לא בנוי לנישואין ומשפחה. הוא אוהב ונוח לו איתי, אבל טוב לו ככה. מצד שני גם אני מפחדת שכל החיים אצטרך לדאוג שלא ישעמם לו, או לשחרר אותו לחברים, ואני לא בטוחה שככה אפשר להקים משפחה. הוא הרי לא ילד, ורוב הגברים בקשר זוגי פחות מתעניינים בברים - ואצלו זה לא קורה - הוא חייב לצאת כל שבוע, ומפחיד אותי שישאר כך כל החיים. פחות מפריע לי שהוא יוצא, יותר שזו דרך החיים שלו - יותר רווק פחות זוגי. אני נותנת לו חופש כי זו הסיבה שנפרדנו, הוא היה נמנע מלהגיע הביתה, עובד עד מאוחר ויוצא, ואני הייתי עושה פרצופים. אני אוהבת אותו מאוד, ולא רוצה להלחיץ. לא אציע שוב טיפול זוגי, כי אני חושבת שחוסר הביטחון מגיע מזה שאני רוצה להתחתן, ולא רואה שום צעד מבחינתו. אולי מוקדם מדי כי חזרנו רק חודשיים וחצי, אבל אין שום סימן באופק. לא אעלה נושא כזה בטיפול זוגי, ולא בטוח שאני צריכה להעלות אותו בכלל - הרי זה אמור לבוא ממנו. אני פשוט לא יודעת מה לעשות...

מימי יקרה,
האמת היא שאני לא לגמרי מבין. נניח לרגע שהמטפלת צודקת לגמרי, ואת "תלותית". האם באמירה הזו נפתרה הבעיה? אם זו הבעיה המרכזית שלכם (ואני בכלל לא בטוח בזה), אז צריך לטפל ב"תלותיות" שלך, ובעיקר אם זו מפריעה לזוגיות. להגיד לך שאת תלותית, מחד, ושהכל ביניכם בסדר ושלא צריך טיפול, מאידך, נראה לי עומד בסתירה זה לזה, מה עוד, שכפי שאת רואה - קשה לך להתמודד עם דרך החיים שלו. אז לא הכל בסדר.כפי שכתבתי גם קודם - קשה היה לך לומר לה את מה שחשוב לך. אולי כי התחלת להאמין בכך שזה לא חשוב מספיק. אבל אם זה מקשה עליך - זה כן חשוב מספיק. זה מקשה עליך להיות שבעת רצון ומאושרת בזוגיות שלך, ולכן זה כן חשוב מספיק. בודאי חשוב מספיק כדי לדבר על זה, להתחשב בזה ולפתור את העניין כך או כך. ואולי גם בדיוק בגלל אותה סיבה את גם חוששת לדבר איתו - א. כי אולי את עצמך לא מאמינה מספיק שזה חשוב - מה שהמטפלת אולי רק חיזקה, בטעות, ו-ב, כי אולי את חוששת מעימותים ומתוצאותיהם. לכן טיפול זוגי כן חשוב - כי הוא יאפשר לך לומר זאת מבלי לפוצץ את העניין, ולהתחיל לדבר על זה וגם על דברים חשובים אחרים שישנם או שיהיו בעתיד, מבלי שתחששי להגיד אותם, וגם באופן כזה שהצד השני יוכל לשמוע. זה לא צריך לבוא כתלונות, והצד השני צריך ללמוד לשמוע זאת מבלי להתגונן או לתקוף. את זה זה תלמדו בתהליך של יעוץ זוגי, אם תעשו אותו כמו שצריך. וחשוב שאם וכאשר תגיעו אליו שוב - שתלמדי להגיד שם, בסביבה המוגנת הזו, את מה שחשוב.