זוגיות: זמן עם המשפחה וזמן לבד

שלום,
אנחנו בני 28-30, נשואים שנה ונמצאים בזוגיות כ-4 שנים.באופן כללי הקשר שלנו חם, אוהב, נעים, ללא הרבה מריבות אם כי ברגע שיש מריבה היא לא מתנהלת נכון לפי דעתי.אני גדלתי ביישוב ולפני שנה עברנו לגור ביישוב סמוך להוריי, זה משהו שתמיד אמרתי שאני לא רואה את עצמי מקימה משפחה במקום שאינו יישוב ומעדיפה את היישוב שלי משום שאני מכירה אותו וכן הקירבה למשפחתי. לפני כן גרנו כשנה וחצי בעיר הולדתו קרוב להוריו. נוסף לכך, עוד לפני תחילת הקשר עם בעלי התחלתי בתהליך של רכישת קרקע לבנייה ביישוב שלי אך בעקבות חששות שנגרמו רובם מצידו של בן זוגי (תחילת הקשר), קיבלתי רגליים קרות והחלטתי לוותר על הקרקע והוריי החליטו שהם ירכשו אותה לטובת הבטחה לפנסיה בדמות בית והצהירו כל הזמן שאנחנו נוכל לגור בבית כמה שנרצה.הוריי די צעירים וקלילים, תמיד מתנהלים באופן כזה שהזוגיות שלנו לא תיפגע חלילה (לדוגמא, בימי שבת אימי מזמינה אותנו לאכול אצלם או לבוא לקחת אוכל אך אם היא מבינה שבעלי לא רוצה אז היא גוערת בי לא לשכנע אותו ומשכנעת אותי שזה בסדר גמור, הם לא מגיעים אלינו אף פעם). היחס של הוריי לבעלי הוא כאל בן נוסף במשפחה, מאוד לבביים כלפיו ואוהבים, תמיד דואגים לשנינו ועושים הרבה מאוד בשבילנו. כשהוא איתם רואים עליו שהוא משוחרר כי אי אפשר אחרת, הוריי מאוד טבעיים ואוהבים אותו בצורה הכי אמיתית וללא שום ציפייה לתמורה כלשהי.ערך המשפחה אצל הוריי זה משהו חשוב ומבחינתם הם מעדיפים לעשות טיולים בפורום מלא של המשפחה (כלומר כל האחים). בכל פעם שאני מציעה לבעלי לצאת לטיול או לנופש שהוריי מזמינים אותנו הוא לא רוצה וטוען שהוא לא נהנה (מה שהכי מעצבן אותי זה שאני תמיד רואה עליו שהוא נהנה אז אני לא מבינה למה הוא מכריח את עצמו להגיד שלא). התגובות שלו הן: "לא התחתנתי עם הורייך", "מה אני ילד בן 16 שייצא לטיול עם ההורים". הוא טוען שאני שמה את משפחתי הרבה מאוד לפניו ושאם הוא יגיד משהו אז אני לא אקשיב לו אך אם הוריי יגידו אז אני אקשיב להם. כואב לי שהוא בכלל רואה עצמו "מתחרה" בהם, אך יותר מכל כואב לי שאינו רואה את החשיבות בערכים האלה של משפחתיות וביחד, שכן אני שואפת להקים משפחה כזו ששומרת על איחוד ומשפחתיות.אולי חשוב לציין שהוריו מעדיפים לצאת לנופש רק הם כזוג בתדירות גבוהה של כל כמה שבועות ומעולם לא הציעו לנו ולאחיותיו להצטרף לטיול או לנופש. מעולם לא ביקרתי את הבחירה הזו, אני כבר מזמן השלמתי עם העובדה שההורים שלנו מאוד שונים בנתינה ובערכים וזה בסדר גמור כי לא כולנו אותו דבר. אני הייתי שמחה מאוד לצאת עם משפחתו לטיול/נופש כי אני חושבת שזה חשוב לשמור על הקירבה ואני גם עושה הרבה מצידי כדי להתקרב לאחיותיו ולמשפחתו על אף שאיני מקבלת יחס של "בת נוספת".הוריי רואים במשפחתו כחלק מהמשפחה והזמינו אותם בכמה חגים אליהם, מה שמאוד הפתיע את אימו. קיים הבדל גדול בתפיסה וזה בסדר.מה שבעיקר מטריד אותי זה היחס הרע שלו למשהו כל כך טוב ועוד יותר מטריד אותי זה בהסתכלות קדימה - אילו מין ערכים יהיו למשפחה שנקים? שלא ינסה להרחיק גם את ילדינו ממשפחתי ולבנות בית שברגע שהילדים גדלים, "לא צריך" להיות איתם ולתת להם.תודה מראש:)

מתוסכלת יקרה,
עובדתית, את רוצה להגדיל חלק מהזמן שיש לכם ביחד שבו אתם עם בני המשפחה שלך, והוא מעדיף להיות בו איתך לבד. כך שלפחות מבחינה מעשית - בפלח זמן מסויים את מעדיפה להוסיף לזוגיות שלך את בני המשפחה ולא להיות בו שניכם לבדכם.אין ספק שאת מרגישה נינוחה וטוב לך מאד גם עם המשפחה שלך וגם עם בעלך. הוא אומר לך שהוא מרגיש איתם פחות בנוח מאשר איתך לבד, ואת לא מאמינה לא. אני תוהה אם את באמת לא מאמינה לו, או שאולי את לא רוצה להאמין לו, כי אם תקבלי את דבריו כפשוטם, תצטרכי גם לקבל את המשמעות של דבריו, והיא שתצטרכי באיזה שהוא מקום להתחשב בו יותר. שזה אומר פחות איתם מכפי שאת רוצה. גם כך אתם מתפשרים, אני מניח, אבל אם תודי בפניו בכך שאת מקבלת את העובדה שהצורך שלו להיות איתם נמוך משלך ושהצורך שלו להיות איתך לבד גבוה משלך להיות איתו לבד, את חוששת שהפשרה תהיה עוד פחות מהפשרות הנוכחיות. אולי לכן את נלחמת על תפיסת המציאות.הרי או שהוא באמת רוצה להיות יותר עם הוריו, והזמן שאת רוצה להיות עם הורייך רק מעמת אותו עם הצורך שלו ועם חוסר הצדק שהוא רואה בזה, או שהוא באמת רוצה יותר זמן נטו איתך וזה חסר לו (שלכאורה זה דבר טוב, לא?), או שהוא מרגיש לא נינוח מספיק עם הוריך, וקצת מודע יותר למה שהוא עושה איתם, בדיוק כפי שאת עם הוריו. הוא די אומר לך את הדברים האלה, ואת לא מאמינה לאף אחד מהם. אולי כי את לא רוצה להאמין להם, כי לכל אחד מהם יש מחיר שאת ממש לא רוצה לשלם.ויתכן שעכשיו זה הפך לך להיות עוד יותר קשה לקבל את דבריו, ומכאן המריבה הגדולה ביניכם - כי המחיר של ללכת על פי דרכו גבוה פי כמה - קיבלת הצעה לנסוע עם הוריך לטיול אקזוטי בחו"ל, שממש, אבל ממש לא בא לך לוותר עליו. יתכן מאד שבעלך, מבחינתו, אומר לעצמו, ואולי גם לך - יש עם זה קצת הוצאות, זמן החופשה שלי מוגבל, או משהו בדומה - שיגביל את האפשרות שאת ואני נעשה זאת לבד, ואני מעדיף את האפשרות הזו גם אם הטיול יהיה פחות אקזוטי ויותר פשוט, כי נסיעה עם הורייך תבוא אולי במידת מה לפחות על חשבון טיול של שניים - אולי הן כי היכולת הכלכלית מוגבלת, או כי הזמן הפנוי שלו ו/או שלך ליציאה גדולה לחו"ל מוגבלים.אגב, יתכן בכלל שגם הורייך היו רוצים קצת זמן לעצמם ולבד, אבל מציעים לכם את הטיול כי הם חושבים עליכם יותר מאשר על עצמם. אני לא בטוח שזה כך, אבל זו אפשרות, שאם היא נכונה - אולי גם ממנה תבחרי להתעלם. אבל אם זה לא כך, והם באמת מעדיפים טיול איתך על טיול בלעדייך, האם את יכולה לצאת בלעדיו? האפשרות הזו תשמר את האופציה לצאת איתו בנפרד כשאפשר יהיה. יתכן מאד שזה יעשה טוב לנישואים שלכם הרבה יותר מאשר כל אחת משתי האפשרויות האחרות - האפשרות שאת תישארי בארץ איתו, ותהיי מאד מתוסכלת ומאוכזבת, ולכן תכעסי עליו וזה ירחיק אתכם זה מזה. או האפשרות שהוא ייצא בגלל הלחץ שלך, והוא יתקשה להיות שמח שם בגלל שהוא חושב שזה מרחיק אותו מהאלטרנטיבה שהוא מעדיף - לצאת איתך, ואז אולי זה יהיה מה ירחיק אתכם זה מזה. אף פיתרון אינו הטוב ביותר, כי הצרכים שלכם מנוגדים, אבל זה לא אומר שאי אפשר להגיע למשהו שיהיה הכי פחות רע לשניכם.ולא כתבת ולא אמרת לי דבר טוב על בעלך, ואני בטוח שיש הרבה כאלה, אחרת לא היית איתו ביחד עד היום (וזה קשה יותר כשכועסים, אני יודע). נדמה לי, ואולי אני טועה, שאחד הדברים הטובים שבו הוא שרוב הזמן הוא כן מצליח להכיל את האכזבות שלך מדברים שאינם מתנהלים "על פי הספר".