זוגיות במשבר: תקשורת וצרכים

שלום.
אני בחורה בת 29, נשואה מזה 6 שנים עם שני ילדים (4, ו- 6 חודשים). אני נמצאת במשבר רציני ביותר בחיי הנישואין ולא יודעת מה לעשות. כל המריבות הקשות שלנו בשנים שאנו יחד נובעות מהאופי הכ"כ שונה שלנו:. אני לוקחת את החיים ברצינות, מאוד אחראית, מתוכננת, מחושבת, אסרטיבית, יוזמת, שאפתנית, משכילה, חרוצה, משקיעה, דייקנית, מוסרית, אוהבת צדק ויושר, ואוהבת את הבית המשפחה, ילדיי והורי הם הכל עבורי.בעלי לעומת זאת, הוא אדם נהנתן. מאוד אוהב את עצמו, אוהב לחיות ולהתפנק, לצאת ולבלות. יש לו המון חברים והם הראשונים אצלו במעלה. הוא לא אחראי כלפי הילדים, לא משקיע בהם, לא יודע לפרגן ולתמון בי וברצונות שלי, די עצלן, חסר חוש מוסר , הגינות וצדק לא יוזם ולא שאפתן. כשאנחנו רבים, הוא מוותר לגמרי על הילדים, בקושי רואה אותם, מגיע הביתה מאוחר, לא עושה כלום בבית ולא מתפנה בכלל לילדים. המריבות שלנו עם השנים הפכו לקשות, קולניות ומגעילות יותר ויותר. הילדה שי כבר מבינה הכל ולצערי, זה מתחיל להשפיע על תפקודה וכל הוויתה.בעלי לא רוצה למשל לקנות דירה. אנו חיים אצל הוריו כל התקופה והוא לא עושה שום צעד כדי שנזוז מכאן. אין צורך להסביר שזה לא מצב בריא לגור עם ההורים/ החמות, המקום גם כבר צפוף ואין לנו יותר מידי פרטיות, אבל זה לא ממש מזיז לו. יש לו פנטזיות על בנייה של וילה, שאינה מציאותית ורלוונטית תקציבית, ולכן איני מסכימה איתו בנושא והוא רק "מתחמם" בכל פעם שאני אומרת לעניין זה "לא" וממשיך לעשות דווקא עם דירות אחרות שמקובלות עלי ומתאימים יותר לתקציב שלנו.מזה מספר שבועות אנו לא מדברים בגלל מריבה קשה שפרצה ביננו. בעלי אדם פרובלמטי שאוהב להסתבך עם הרשויות, החוק והמשטרה. הוא עושה זאת "בקטנות" וסופג דוחו"ת רבים, נקודות בנהיגה והסתבכויות גם עם רשויות המס. בגלל שאני מעיזה לומר לו את האמת בפרצוף, אני סובלת ממנו העלבות, הקנטות והשפלות וזה מתבטא בעיקר בכך שהוא לא עוזר עם הילדים ובבית מתנהג כמו "פרזיט" ולא עוזר בכלום.בימים כתיקונם הוא מגיע הביתה מאוחר אבל אני עוד יכולה לבקש ממנו לעשות משהו בבית או עם הילדים. מאז ומתמיד נהג לצאת עם חברים, אחת לשבוע או שבועיים, אם משום שלא יכולתי/ רציתי.גם היום עם שני ילדים, הוא משאיר אותי ויוצא וחוזר רק למחרת בבוקר ואפילו בצהרים. (כמו היום). כשאנחנו מדברים והכל "בסדר", אז הוא כביכול מבקש ממני לצאת, אבל גם אם אני אומרת לא הוא יוצא. כשאנחנו לא מדברים, כמו עכשיו, הוא פשוט שם "פס" ויוצא וחוזר מתי שבא לו. ביציאות הוא כמובן שותה (הכל), מעשן( כמעט הכל), והאמת אולי גם נפגש עם בחורות, למרות שזה יותר קשה לי להאמין, אבל גם יכןל להיות..אני עזבתי עבודה כדי להתקדם בלימודי וכרגע גם אינן לי משכורת. אין לנו דירה משלנו ולכן אינני יכולה "לזרוק" אותו מהבית ולהמשיך בחיי וחלשוב מה אני רוצה. פרידה שלנו תגרור גם מעבר של הילדים וזה יחמיר את המצב בו נמצאת בתי. יחד עם זאת, מצבי קשה מאוד. אני לא מוכנה לקבל את דרכיו ואופיו, הזלזול שלו וחוסר הערכתו. נמאס לי לתפקד כ"אם חד הורית" ולחיות ללא אהבה, תמיכה ופרגון.עלי לציין כי התחתנתי איתו מתוך אהבה ומשיכה, למרות שידעתי בהבנה צלולה שאנחנו ממש לא מתאימים! היום נשאר אומנם משהו מאהבה והמשיכה, וכשהיחסים בסדר אז יכולים להיות גם רגעים מעולים ומדהימים, אבל הם די קצרים כי שניינו מושכים לכיוונים שונים.טיפול לא יעזור במצב זה. ניתחתי את הדברים מכל נקודת מבט אפשרית, מבחינתי ומבחינתו. אני יודעת בדיוק מה השגיאות בקשר, מהיכן נובעות הטעויות ומה צריך לעשות כדי שנתקן. אולי פשוט אין לי כוח לתקן. צריכה נקודת מבט נוספת, אובייקטיבית יותר ומקצועית יותר.בנוסף, מי שרוצה לתרום לי מנסיונו ודעתו- אני פתוחה להקשבה. ממתינה לתשובה דחופה. תודה, שירה.ן

שירה יקרה
אין לי תשובה בשבילך, בכל אופן לא בשעה זו של הלילה ( 3 ילדים קטנים) אבל הכאב והקושי שלך נוגעים לליבי והייתי רוצה לחבק אותך חזק ולבקש שתהיי חזקה, לפחות עד מחר. נשתמע.

שירה יקרה,
את מתארת זוגיות שהולכת ומידרדרת. התקשורת ביניכם אפסית – לפי דברייך הוא לא מתחשב בצרכים שלך, ואפשר לראות בתוך מה שכתבת שגם דעתו היא שאת לא מתחשבת בצרכיו. ואני לא נכנס כלל לעניינים של מי צודק ומי לא, כי מה שחשוב יותר הוא התחושות שאתם מעבירים זה לזו, וכאן שניכם נכשלתם. יכול בהחלט להיות שהחלק שלך להעביר אליו את התחושה שאת נענית לצרכיו קשה יותר, כי המטלות הנופלות עליך רבות יותר ואת מתקשה להראות נדיבות נוספת כשקשה לך. ולכן, כאשר אני אומר ששניכם נכשלתם אני לא מנסה בזה להטיל אשמה על אף אחד. כאשר התנאים קשים, לפעמים סיוע חיצוני מקל. את כותבת שאת צריכה נקודת מבט נוספת, אובייקטיבית ומקצועית יותר, אבל באותה נשימה את גם אומרת שטיפול לא יעזור, כי את כבר יודעת הכל. אני קורא בזה נסיון שלך להשתכנע שאולי בכל זאת אפשר להעזר בטיפול. ואולי, מתוך כך שהאלטרנטיבה, של לצאת מהבית, כל כך לא פשוטה, אז את נאחזת בכל דרך אפשרית אחרת אפילו אם את משוכנעת שהיא לא תעבוד.בינתיים, עד שתחליטי לעזוב, או עד שתחליטי להגיע ליעוץ, אני ממליץ לך לנסות את הדבר הבא: כשהוא מבקש לצאת מהבית, תני לו. הרי ממילא אם תאסרי עליו הוא יילך. להגיד לו "לא" רק בשל התחושה הטובה שלך שאת יכולה להגיד את מה שאת חושבת ועומדת על שלך ממילא לא מסייעת לך. מה שייצא לך מזה הוא פחות מריבות.חפשי עוד עניינים שעליהם אתם מתווכחים ושגם בהם, למרות הויכוחים הוא עושה את מה שהוא רוצה, ותרדי גם מהם. ככל שתתווכחו פחות, כך, לפי מה שכתבת, הוא יהיה מוכן יותר להיות עם הילדים. שווה להרויח את זה תמורת ביטול הצורך שלך לומר את שלך, כאשר זה ממילא לא עובד.את נוטה לומר לו "דברים בפרצוף" – מה שלא מקל עליו. הוא מבין מכך שאת מזלזלת בו ומבקרת אותו. אפשר להגיד דברים גם אחרת. אפשר להראות אכזבה באופן עדין יותר. אפשר להגיד "חבל שזה קרה", לעזוב את הנושא ולהמשיך הלאה, ולתת לו להתבשל עם זה בעצמו. ההשפעה של התנהגות כזו תהיה הרבה יותר חזקה, מכיוון שהוא יזכור את התגובה שלך, אבל גם היא לא תעורר בו התנגדות כשם שויכוח מעורר בו התנגדות. הוא לא צריך להגיד לך שאת צודקת כדי לשנות את ההתנהגות שלו. והאמת היא שנכון יותר יהיה אם גם את לא תהיי זקוקה כל כך ל"את צודקת" כדי להרגיש טוב. למדי להיות חזקה ולא להזדקק לזה.אם תצליחי לעשות את זה – ואני יודע שיהיה לך מאד קשה – ראי מה קורה. יכול להיות שזה ייצור מומנטום מחודש שבו, עם הזמן, גם הוא יתחיל לראות אותך באופן חיובי יותר, ויתעניין יותר בך ובצרכים שלך, ואולי גם יתחשב בך. אבל זה ייקח קצת זמן, ותצטרכי את הסבלנות. וכדי להקל עלייך, אוכל רק לומר דבר אחד – ראי את האלטרנטיבות: לא משהו, נכון? נסי את זה קודם.

תהיי חזקה אחותי אני מרגישה איתך הזדהות גם אני נשואה 8 שנים ויש לנו 3 ילדים וגם אני כמוך גרה עם חמי וחמתי בשכירות ובעלי לא מוכן להשכיר 2 דירות 1 להם ו 1 לנו הם מתערבים כל הזמן ואני כל הזמן מאיימת בגירושים גם בעלי מעדיף את החברים שלו ונימצא איתם מסביב לשעון. תהיי חזקה רק בישביל הילדים

תודה לכל התגובות החמות. החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס, באמת קודם כל בשביל הילדים. אני ודעת שאצטרך "לאכול" עוד הרבה מרורים ממנו, והייתי מתה לזוגיות חדשה, אמיתית, בריאה , תומכת ומפרגנת. בגלל שאין לי תנאים לפירוק המשפחה (אני לומדת, לא עובדת, ילדים קטנים, בלי דירה...) אני נשארת איתו. אולי ייעוץ הוא הפתרון, לא יודעת. בינתיים אני מתפללת שאלוהים יעזור ושהכוחות שלי יתחזקו, וכך גם התנאים והמצב איתו.מה שבטוח שלא כדאי למהר להתחתן, וכאשר זה קורה, יש לבדוק היטב היטב התאמה בכל המישורים: שאיפות, מטרות, חברים, יחסים, ילדים, קריירה, כספים - פשוט הכל!.