זוגיות בחו״ל: אתגרים ותלות

שלום
לך ד"ר חסון,אני מתגוררת עם משפחתי הגרעינית (בעלי ושני ילדים - האחת 3 שנים ותינוק בן 8 חודשים) בחו"ל כבר כ- 7 חודשים. אני מרגישה שיחסי עם בעלי הולכים ותפוררים ואינני יודעת למי לפנות לעזרה. בשבוע הבא ימלאו לנישואינו 5 שנים ואני לא יודעת אם לשמוח או לבכות. אינני יודעת אפילו במה להתחיל.אני מרגישה שאני מתמודדת לבד עם מטלות הבית והטיפול בילדים וזה ממוטט אותי - לא פיזית אלא נפשית. בעלי יודע מזה אבל לא עוזר כי "אני עובד ומביא כסף ואת בבית" (אין לי יכולת לעבוד פה ובאנו מראש לשנה ולכן הפסקתי בינתיים את עבודתי בארץ עד שנחזור. אם זה היה תלוי בי לא הייתי נשארת בבית לדקה מרצוני). בעלי הוא טיפוס שצריך המון זמן לעצמו ואני מוצאת את עצמי ערבים שלמים בודדה למרות שהוא בבית אבל לא איתנו אלא עם המחשב או בספר או כל עיסוק אחר שהוא מוצא. גם לאחר שהילדים הולכים לישון הוא נשאר עם המחשב עד אמצע הלילה.אני כל הזמן מנסה לדבר ולהסביר שקשה לי ואני צריכה עזרה וגם קצת יחס אבל אני מקבל תגובות תוקפניות מילולית כמו "את לא עושה כלום גם ככה ורק אוהבת להתלונן. מאז שהגענו הפכת לעצלנית ולפרזיטית". זוהי רק דוגמא לחלק מהתגובות. אני לא יודעת אם הוא מתכוון לדבריו או שמא הם נאמרים בשעת כעס אבל הם נחרטים חזק בליבי וכל פעם שאני נזכרת בהם הדמעות כואבות בגרוני.כדי שהתמונה תהיה מדוייקת ולא תצטייר כחד כיוונית, אני אנסה לתאר לך את מה שהוא אומר: "לא משנה מה אני יעשה את אף פעם לא תהיי מרוצה. אני כבר מיואש מהקשר הזה ולא רוצה לדבר יותר על כלום". הוא טוען שהוא כן עוזר ואני לא עושה כלום בבית ורק מתלוננת.אני מרגישה שהוא הפך את עניין העזרה למשהו עקרוני שהעקרון הוא מאבק כוחות. בעלי הוא בן אדם קשה ועקשן ואני כל הזמן מנסה לרכך ולומר שאני לא במאבק איתו ואני באמת זקוקה לעזרה, גם ככה לא טוב לי שאני בבית והעיסוק היחיד שלי זה הילדים והבית אבל זה נופל על אוזניים חרשות. אני חייבת לציין שבעלי בחודש האחרון לא עובד קשה כמו בהתחלה ויש לו פחות לחץ והוא עובד המון מהבית. גם שהוא נוסע לעבודה, אין לו שם עם מי לדבר והוא גם כן די לבד. אבל בשעת משבר שנינו צריכים לעשות מאמץ לשפר ולתקן ואני מרגישה שהוא בוחר להרוס במקום לבנות ולי ממש נמאס לפייס, להבין ולחכות להבנה.מה עליי לעשות?אני יודעת שאולי יחסית לבעיות אחרות זה נשמע תפל אבל זה בעוכריי יום יום ואני ממש מדוכאת ועצובה. והאמת - אני פוחדת שזה יפגע באהבה שלי אליו. הוא ממש הפך בעיני למפלצת שרואה הכל מובן מאליו ושזקוקה להיות עם עצמה ועם עצמה בלבד. אני בטוחה שגם לו לא טוב. האם עליי לותר ולעשות הכל לבד? אני לא מסוגלת לחיות בבית לא שוויוני.תודה רבה.

עד שתענה, יוצא לי לקרוא את דברי שוב ושוב ואני רוצה להוסיף ולומר -אני לא מבינה מדוע אני קוראת לזה "עזרה" בכלל. הוא אבי הילדים כמו שאני אמם והוא חי בבית שלנו כמו כולם. אני לא חושבת שהשימוש במילה "עזרה" הוא נכון. אני מרגישה שאיןשיתוף. וכשאני יושבת וחושבת על זה יותר לעומק השיתוף חסר לא רק בעבודות הבית וגידול הילדים אלא גם בקושי שלו לדבר איתי. נראה לי שההתנהגות שלו מקורה בבית משפחתו (אביו מתנהג באופן דומה).אני רוצה להוסיף ששנה לאחר נישואינו הלכנו ל-3 פגישות ייעוץ וזה עזר מעט אבל זה גבה מטל המון אנרגיות והוא ביקש שנפסיק. לאחר כמה חודשים המצב חסר לקודם למרות שאני חושבת (אני לא יודעת כי הוא לעולם לא מודה בזה או רוצה לפתוח את זה לדיון) שהוא הפנים שיש דברים שעליו לשנות והוא נמצא בשינוי אבל השינוי איטי ושוחק אותי. לפני 3 שבועות שביקשתי ממנו אולי ניגש שוב לעזרה הוא ענה "או שנסתדר או שלא" והודיע שהוא לא מעוניין.מאז שכתבתי את דבריי חשבתי המון ושאלתי מה הוא חושב על האפשרות שאחזור עם הילדים לבד לארץ חודש לפני שאנחנו אמורים לחזור יחדיו במטרה "לטלטל" את מערכת היחסים ואולי לגרום לו "להתפכח" ולהבין את איתותי המצוקה שלי. מבלי לחשוב פעמיים הוא הסכים מיד וכששאלתי "בטוח לא יפריע לך להיות תקופה ארוכה ללא הילדים?" הוא ענה שלא. מצחיק - אבל מאז אני מרגישה שלווה לא מוסברת ורגיעה.דרך אגב - אני מרגישה שהוא אוהב אותי למרות הכל והוא אב נפלא לילדיו (למרות שלאחרונה הריבים ביננו נשמעים גם באוזני הילדה, דבר שאני מנסה למנוע ללא הצלחה).אנא אמור לי מה דעתך על המצב.שוב תודה רבה ואני חושבת שעבודתך כאן היא קודש. אפילו עצם העובדה שהבאתי את הדברים לכתב עזרה לי. תודה על השקעת הזמן והמאמצים.

ארהבית יקרה,
מעבר למקום חדש ומרוחק מהסביבה המקורית, מהחברים ומהמשפחה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר במעבר למקום מבודד עוד יותר כמו חו"ל, הוא לא קל בעיקר כאשר קיימות בעיות בזוגיות מראש. התלות שלך בו גדלה, הוא המקור העיקרי, אם לא היחיד עבורך, הן לחיים חברתיים והן לפרנסה, והוא יודע את זה. לכן, כאשר היחסים אינם תקינים, מתגברת האפשרות של בן זוג אחד, לניצול התלות של בן הזוג השני. הוא לא בהכרח עושה זאת במודע. כשיש לו צרכים שהם מנוגדים לצרכים שלך הוא ילחץ עלייך להעלות את הצרכים שלו גבוה יותר בסולם החשיבות המשפחתי. וכאשר הוא עובד קשה זה רק מגדיל את החשיבות של הצרכים שלו בעיני עצמו, ומקל עליו שלא לראות את אלה שלך. גם התלות שלך בו, שהיא כורח הנסיבות, מאפשרת לו לעשות זאת, וגם מצדיקה זאת בעיני עצמו.מנקודת המבט שלך, את מקריבה קריירה ועצמאות למענו, ולא מקבלת יחס, ומנקודת המבט שלו הוא קורע את עצמו, הוא זה שדואג לפרנסה, ואת באה אליו בדרישות שהן מוגזמות מנקודת המבט שלך, כמו זמן להיות ביחד, כמו הערכה למה שאת כן עושה והערכה לויתורים שעשית, כמו עזרה בבית, כולם סממנים של "שותפות" כפי שהגדרת זאת במכתב השני, כלומר, הידיעה שהוא מתייחס אליך, מעריך אותך ורוצה להיות איתך לאורך זמן. למרבה הצער, כשאת לא עובדת, הוא מעריך אותך פחות, למרות שזהו ויתור שלך. את זה הוא לא רואה, ואת גם לא מצליחה להעביר אליו במדוייק את התחושות שלך שבכלל לא מדובר בעצלות פיזית, אלא בצורך נפשי של חברות ושותפות. הוא קורא את ה"תלונות" שלך כדרישה ממנו ליותר זמן ומאמץ, דברים שהוא מרגיש שאינו צריך לעשות, בנתון מה שהוא כבר עושה ובנתון העובדה שאת "לא עובדת" ופנויה כל העת לעשות את מטלות הבית. בעיניו זו חלוקת התפקידים והעבודה, ולכן הוא מאשים אותך בעצלות, ובכך שאת "לא ממלאת את תפקידך".השאלה היא מה לעשות כדי לשנות. "להגיד" לו את כל זה, לא יעזור, ככל הנראה. לפחות לא רק להגיד. את כותבת שהוא טיפוס לא קל ועקשן לא קטן. ככל שתגידי לו יותר שהוא צריך להקדיש לך יותר תשומת לב, ולדבר איתך יותר, ולצאת איתך יותר לבלות, כך הוא יתנגד לך יותר. לכן, הדרך לשנות את ההתנהגות שלו היא רק על-ידי חיזוקים חיוביים. וזו עבודה שאת צריכה לעשות על עצמך. יש אנשים שמנסים להכניס את בני הזוג שלהם לתחושת השותפות הזוגית על-ידי בקשות מהם שיעשו דברים עבורם או איתם. יכול להיות שגם את מנסה לעשות את זה. לפעמים זה עובד, ולפעמים לא. לפעמים זה גם תלוי באופן שבו מבקשים ופונים זה לזה. אחד הדברים שיש ללמוד הוא לעשות זאת לא באופן שיישמע כדרישה, אלא כפנייה לסיוע. יש לפעמים לדעת לשאול את בן הזוג אם הוא פנוי ויכול לעזור לך באותו רגע. אם לא, אז להניח לו. אם הוא עזר, לתת לו נשיקה, או חיבוק, או אפילו רק נגיעה קלה ותודה בסיום, ואחר-כך, בסוף היום, עוד חיבוק ולומר "תודה שעזרת לי, זה היה חשוב לי מאד באותו רגע" ולפעמים, כשצריך, זה בסדר להגיד גם "כמעט התמוטטתי" או "הייתי מתה מעייפות". שירגיש שהוא נדרש כדי להקל עליך ושמה שהוא עושה הוא משמעותי. ושירגיש שזה עוזר לשפר את האוירה ביניכם, ועוזר לך להיות נחמדה אליו. וגם, וזה מאד מאד חשוב, שאם הוא לא עושה, לעזוב ולוותר מבלי להחמיץ פנים. כי החמצת הפנים הזו מעכירה את האוירה, והיא חיזוק שלילי לאי עשייה. השתדלי להמנע. זה לא פשוט, ארהבית, נפשית בעיקר, ועוד יותר כאשר את כועסת, אבל זו הדרך היעילה ביותר לשפר את האוירה ולהכניס אותו לזוגיות ולשותפות. ולסיום, את בודאי לא הארהבית היחידה. נסי למצוא בסביבתך עוד ארהבים כמוך, ואולי אפילו ארהביות כמוך, כדי שלא תרגישי מבודדת. הייתי פעם בעצמי ארהבי בשנת שבתון, לבדי, פרט לקולגות שלי באוניברסיטה. הדרך שלי להתמודד עם זה היתה להצטרף לחוג צילום, שם מצאתי לי הרבה חברים טובים לא מהאקדמיה, וכל שבועיים סעודות פיצה עם בירה לאחר פגישות החוג. אני בטוח שתוכלי למצוא לעצמך גם חברים וחברות וגם פעילויות שונות, אם תעשי מאמץ, כדי להקל עליך, וגם כדי שתחזקי את ההערכה העצמית שלך. את זקוקה לזה לעצמך, ואת זקוקה לזה גם כדי שתוכלי להקל מעט מהלחץ שלך על בן זוגך.ואולי גם הוא ילמד להעריך אותך מחדש.

על התשובה המפורטת והמושקעת. אתה הרווחת את הערכתי והוקרתי בייחוד לאחר שראיתי שענית בשעה 2:30 בלילה לכולם (שהרי ימינו הפוכים) ושראית את בקשתי הארוכה לעזרה חיכית שתהיה רענן יותר שתוכל להתייחס לזה יותר ברצינות. אני ממש מודה לך לא רק על ההשקעה והתשובה המפורטת אלא גם על תוכנה ונכונותה.שנית, אם יורשה לי יש לי שתי שאלות נוספות:1. הדבר היחיד שעוד לא ניסיתי מהדברים שהצעת לשיפור היחסים הוא עניין החיזוקים החיוביים אך יש לי עם זה בעיה עקרונית. כפי שכתבתי במכתבי השני אני לא רואה בזה עזרה אלא מחוייבות ושיתוף. מדוע שאומר תודה על משהו שהוא טרוויאלי וטבעי בעיני ? רק מפני שהוא לא נעשה עד היום? האם זה לא פתח בשביל בעלי לומר (בייחוד שנחזור ארצה) אמרת תודה שעזרתי ועכשיו את רואה בזה מובן מאליו?אני מרגישה שלפחות אצל אישי, המצב כבר בלתי הפיך והוא רואה בזה מלחמה שיש לנצח בה ומתוך האמוק הזה הוא כבר לא רואה ומעריך אותי בכלל.2. תיקון עובדות שלא היו ברורות - יש לנו כאן 3 משפחות ארהביות מקסימות שאנו בקשר מעולה איתם ואני עוד יותר עם הנשים וכן - יש לי עיסוקים. הבעיה היא שכשהילדים ובעלי נמצאים אני זו שמקדישה את עצמי טוטלית לילדים ולבית ולי לא נותר זמן לעצמי או להיות עם בעלי מכיוון שהוא כל כך עסוק בעצמו. שאמרתי שהוא על המחשב כל הזמן לא התכוונתי לכך שהוא עובד. מהרגע שהוא בבית הוא אינו עובד אלא משחק, קורא ועל המחשב באופן "פרטי" ולא "עבודתי".

ארהבית יקרה,
יש לי פלירט פרטי עם השעות הקטנות, כך שזה לא בהכרח מעיד על צלילות או על תשישות... :-)לגבי החיזוקים החיוביים ואמירת התודה על דברים טריוויאליים, ארהבית, זה בדיוק החלק שזוגות שהם בבעיה לא רואים. זה בדיוק מה שיוצר את הבעיה ללא מעט זוגות: והרי את מצפה שהוא יגיד לך תודה וייתן לך חיזוקים חיוביים על המאמץ שלך בבית, לא? מדוע שהוא לא יצפה לאותו הדבר בדיוק? כי לכאורה את עושה את מה שמצופה ממך, לא? את מטפלת בילדים, מכינה אוכל, דואגת לקניות, ועושה בדיוק מה שאת צריכה לעשות, לא?ובכל זאת את רוצה לקבל הערכה וחיזוקים חיוביים על זה. והרי זוגיות טובה כולה בנויה על חיזוקים חיוביים, כלומר, על הרגעים הטובים וההנאות ותחושת השותפות, אחרת בשביל מה אנחנו שם? בשביל להתאמלל? בשביל להרגיש עבדות עבור אחרים? החיזוקים החיוביים משחררים אותנו מתחושת העבדות הזו, והם דבר שאת יכולה לתת לו. הם, ובכלל זה אמירת התודה המאד לא צינית שתתני לו, יכולים להיות הטעם העיקרי שלו להיותו בזוגיות הזו, כי גם הוא רוצה להרגיש נזקק, נדרש, ומתוגמל, בדיוק כמוך.ולגבי בעלך שמוצא לו עניין בעיסוקים פרטיים משלו כשהוא בבית - מן הסתם הוא עושה זאת כי לא טוב לו. את צריכה לעזור לו להרגיש טוב כשהוא איתך וכשהוא עם הילדים. זה החלק שלך בעשייה הזוגית. ודרך החיזוקים החיוביים. כשהוא ירגיש טוב בזוגיות הזו, תאמיני לי שגם את תרגישי הרבה יותר טוב, כי את יכולה ללמד אותו גם לתגמל אותך, דרך אותם חיזוקים חיוביים. ואם לא תלמדי את התהליך הזה בזוגיות הנוכחית שלך, ארהבית, תיאלצי אולי ללמוד אותו בזוגיות הבאה שלך, ואם לא, אז בזוגיות שתבוא אחרי זה.

(הודעה ללא תוכן)

ארהבית יקרה,
האמת? יש לי החשד שאת חושבת שאני לא מבין אותך. קחי לך עוד יום למחשבה, וחזרי לומר לי מה את חושבת...

אתה מאד חכם ומבין עניין ותודה רבה על הנכונות להבין אותי ועל ההשקעה. הלוואי שהיו יותר אנשים בעולם בכלל ואני בפרט עם יכולת ההקשבה הזו והנכונות לעזרה, אולי היום הייתי נמצאת בשלב אחר במערכת היחסים שלי.אני חושבת כך -אתה צודק במה שכתבת. חיזוקים חיוביים מאד הכרחיים לטיפוח ושמירה על זוגיות טובה ואני ישתדל לישם את הדברים שכתבת : חיזוקים חיוביים בשעת הצורך (כך שזה לא יראה מלוקק או מוזר פתאום, שזו גם מטלה בפני עצמה), ודבר שיותר חשוב מזה - אשתדל לעבוד על לא להחמיץ פנים שהעזרה לא מגיעה (שאני מודה שקשה לי מאד להוציא לפועל)פשוט זה נראה היה לי שלא התייחסת לחלק מאד מהותי בכל העניין והוא - בעלי. אני מבינה שזהו לא יעוץ "זוגי" אלא אתה מייעץ לי ולי בלבד כי אתה לא שמעת את הצד השני. יש דבר מאד חשוב שאני מתחילה להבינו רק עכשיו. תמיד אני מנסה "להציל" את הקשר הזה ואם תשים לב לפיסקה הקודמת, המילה "להשתדל" שתולה כמעט בכל משפט. זה נראה לי כי לולא אני כבר מזמן לא היינו ביחד. למה אני צריכה כל הזמן לבקש יעוץ, לנסות להבין מה לא בסדר, לנסות לתקן את המעוות, להתאפק לא להחמיץ פנים ולהשתדל לתת חיזוקים חיוביים באופן שיראה מתאים ולא יותר מידי.... מדוע כל הזמן נראה שמבחינתו של הצד השני "אין מה לעשות" ואני זו שעושה?אני יודעת שאכפת לו (והנה העובדה שהצעתי לחזור לארץ מוקדם עם הילדים קצת "הפחידה" אותו והוא התנהג למופת אתמול...) אבל אני מרגישה שכל הסיטואציה הזו גורמת לו פשוט לזלזל בי ולדעת שאני תמיד ישתדל שיהיה "בסדר" ולא ישבור את הכלים. אולי זה הביטחון העצמי שלי מדבר, אבל אני חושבת שזה מובן בהתחשב בעובדה שאם לא הייתי "משתדלת", לא היינו היום יחד. האם זה נכון בכלל לחשוב כך?שוב העובדה שאני מעלה את הדברים על הכתב עוזרת לי (כנראה הכתיבה האיטית תורמת...) וזה מוביל אותי למחשבה הבאה - האם אני פוחדת שהקשר יסתיים ולכן "משתדלת" יותר מידי ?זו הסיבה שהרגשת שאני לא מסכימה איתך. אני כן מסכימה אבל קצת כועסת על כך ששוב - כל העבודה בתיקון היחסים מוטלת עליי (לפחות בהתחלה, אם לא אעשה את הצעדים הללו הקשר ילך לשום מקום), כמו שכל מטלות הבית, החשבונות והטיפול בילדים מוטלים עליי כברירת מחדל. אני לא מאשימה אותך כיוון שאני פניתי לייעוץ ולא טל ולכן גם השארת אותו מחוץ לתשובתך.

ארהבית יקרה,
בעצם, תפסת את העניין, אלא שרגשית זה קשה לך. מכיוון שכך חשדתי, רציתי שתמשיכי לכתוב.את צודקת. מכיוון שאני מתכתב איתך, אני יכול להגידלךמה את יכולה לעשות, ולא לבן זוגך. אם אגיד לך להגיד לו מה הוא צריך לעשות, כמו לדבר איתך יותר, לשתף איתך פעולה, ולספר לך כמה הוא מעריך אותך ואת המאמץ שלך, כמובן שזה לא יעזור, כי הרי ממילא זה מה שאת אומרת לו, ועובדה שזה לא עבד. אבל יש לך טעות אחת. אני יודע שאת מסכימה עם מה שכתבתי, אבל את כותבת שאת גם קצת כועסת על כך ששוב כל העבודה בתיקון היחסים מוטלת עליך. ארהבית,זו אינה עבודה. זהו שינוי רגשי. ובדיוק מכיוון שקשה לך לעשות אותו, את כועסת. השינוי הרגשי הזה הוא השינוי הקשה ביותר לעשות, כי הוא נראה לך לא צודק – הוא זה שמתייחס אליך בזלזול, והוא זה שלא מעריך אותך, ואת עוד צריכה להושיט לו את הלחי השניה?לא. אני יודע שזאת ההרגשה שלך כשאת קוראת את מה שכתבתי, אבל את לא צריכה להושיט את הלחי השניה. את צריכה לתגמל אותו כשהוא טוב אליך, ולנהוג באיפוק כשהוא לא. וכן להגיד כשמשהו שהוא עשה הוא לא בסדר לטעמך, אבל לא במרירות וכביקורת, אלא לומר שקשה לך עם ההתנהגות הזו, או שציפית ממנו להבין שקשה לך ושהיה חבל לך שהוא לא ראה את זה. ולומר זאת רק פעם אחת!גם אם נראה לך שהוא לא הגיב, הוא שמע. ייקח לו זמן לעכל, ויש סיכוי טוב שאם לא חזרת על זה שוב ושוב, לא יצרת בו התנגדות לקליטה של מה שביקשת ממנו. לכן יש סיכוי הרבה יותר טוב שזה יעבוד.

תודה רבה על הקרון החסר ברכבת רגשות שנוסעת כבר 5 שנים בלי להגיע לתחנה הסופית. נראה לי שזה מה שהייתי צריכה לשמוע ועדיין צריכה לעכל ולהבין. אני מרגישה שזה הדבר החסר שלא ישמתי עד היום ואני ימשיך לקרוא את תשובתך שוב ושוב עד שאקלוט סופית וארגיש שזה יוצא לידי ביצוע.תודה רבה על תשובה רבת חוכמה ונסיון. אני מרגישה שאם יהיו לי קשיים אני אוכל לסמוך עליך ולפנות בהמשך לייעוץ ועזרה. אני מרגישה שמילים לא יכולות לתאר את תחושת התודה שאני מרגישה כעת.