התקמצנות: רגש מול מודעות

יש לי שאלה קצת מוזרה: אני יודעת שאני קמצנית אבל קצת מתביישת כשמעירים לי על כך. גם בעלי בכלל לא בזבזן, אך בכל זאת הוא מרשה לעצמו לקנות דברים. הוא לא קונה דבר בלי להתייעץ אתי, אך לא תמיד אני יכולה להגיד לו שאני מעדיפה לא לקנות את זה, מכיוון שאני מתביישת בקמצנות שלי. הוא יודע ששנינו קמצנים ואני קמצנית יותר ממנו, אבל לא תמיד נוח לי עם זה. לדוגמה, הוא מציע לצאת לחופשה, לא יקרה במיוחד, אבל אני מתקמצנת וממציאה תרוצים.יש לציין שמצבינו הכלכלי טוב מאד, שנינו מקבלים משכורת יפה ומנהלים משק בית בצורה נבונה (אולי נבונה מדיי). לכן אין לי סיבה להתקמצן ככה.הבעיה היא שהוא רצה לקנות משהו שהוא חלם עליו הרבה זמן ולא יכולתי לסרב, אבל עכשיו הרבה פעמים אני מעירה לו על כך. אני מרגישה שהוא נפגע מכך. מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב?

אולגה יקרה,
התשובה הפשוטה היא להפסיק להתקמצן, אבל כמובן שזה לא עובד לפי החלטה. כי התגובה הראשונה שלך כאשר את שומעת על הוצאה חדשה היא תגובה של צער והחמצה, כאילו שלקחו לך משהו יקר לך, ואת מגיבה מיד, בהתאם. אלא שהעובדה שאת כבר מודעת לכך שאת מגיבה לא נכון (אחרת לא היית פונה הנה), כבר נותנת אפשרות ראשונה לפתרון, והיא של מתן שהות בין התגובה הרגשית שלך (אכזבה) לבין התגובה המוחצנת שלך (תגובה לבעלך או לכל אדם אחר, כאשר את מבינה שאת צריכה להוציא). נסי להגדיל את השהות הזו בכל דרך אפשרית: אמרי, למשל, "תן לי רגע לחשוב על זה", וקחי את זמן התגובה הנדרש לך, זמן שיאפשר לך לחשוב בצורה רציונאלית, ואחר כך לרגשות שלך להגיע אל ההגיון, ולהיות מוכנים לקבל אותו (יכול להיות שדקה תספיק, ואולי שעתיים; וככל שתקפידי לעשות זאת, תראי שמשך הזמן הנדרש לך הולך ומתקצר). עוד דבר שיכול לעזור לך הוא לערוך בראשך הדמיה של ארועים כאלה, שבאים ומפתיעים אותך בהוצאה שלא ציפית לה: איך תגיבי? עשי זאת פעמיים בשבוע - קחי לך את הזמן, וחשבי מה יקרה אילו... זה יקל עלייך כאשר מקרה אמיתי יגיע שוב.