התפשרות בזוגיות: איך עושים את זה ביחד

שלום רב,
למעשה הכותרת די מסכמת את כל מה שאכתוב כעת-
אני בזוגיות עם זאב בודד.
הבנתי את זה רק לאחרונה, וזה כי בשנתיים הראשונות
לא היה ניתן להסיק זאת אני מניחה, שלב ״ההתאהבות״ וכו׳.
(שנינו בשנות ה-20 המאוחרות).
אני בזוגיות עם זאב בודד כבר כמעט 5 שנים, כשבאמצע
הייתה פרידה של שנה שבה הבנו שאנחנו אוהבים ומעוניינים
לחדש את הקשר כשאנחנו יודעים מראש שהולכים להיות קשיים.
הבעיה איתנו, או אולי בעצם זו לא בעיה אלא הדבר הטוב, זה שאנחנו
חברים טובים, הסקס טוב (למרות שאנחנו גרים כל אחד אצל הוריו, אז הסקס לא קורה לעיתים קרובות) ואנחנו מגיעים מאותו עולם - הייטק.
אז לפחות בתחום העבודה אנחנו מאוד מבינים אחד את השנייה, וכך גם בעקרונות
הבסיס שלנו מבחינת חינוך, דעות פוליטיות וכו. הסיבה שזו בעיה,
זה כי הדימיון בינינו גורם לנו להכחיש במידה מסוימת את הפער הגדול
בכל מה שקשור לסגנון חיים. ניתן לומר שאני בנאדם חברותי, בערך.
אני לא חיית מסיבות, לא אוהבת יותר מידי לצאת ומספר החברים שלי מצומצם,
אבל לעומת בן הזוג שלי, אני לגמרי נחשבת אדם סוציאלי.
אני מאוד אוהבת לבלות יחד איתו, ומאוד הייתי רוצה לדבר איתו כל עוד אני יכולה.
לצאת לטיולים, ללכת למסעדות, לטוס לחו״ל ולחגוג ימי הולדת.
אבל בן הזוג שלי הוא אדם שמקדש את חירותו- אדם שאוהב להיות לבד, לשמוע מוזיקה,
לקרוא ספר טוב, לעשות ספורט. יש לו חברים, והוא גם חברותי לאנשים בעבודה,
אבל אם היה יכול תמיד להיות לבד בלי אף אחד, כנראה שהוא היה קופץ על ההזדמנות.
אני מאוד מתקשה להבין את זה. והוא אומר לי זאת הרבה. ״את לא מבינה אותי״. או ״את לא מקשיבה למה שאני אומר״. כשלמעשה, יש קשב, אבל לגמרי אין הבנה, אני מודה.
אדם שלא אוהב לקבל שום מתנה, אדם שלא ממש קופץ על ההזמנות לצאת לאיזה צימר, או אדם שלא משנה כמה הוא אוהב אותי, הוא אוהב הרבה יותר את השקט שלו - זה אדם שאני מתקשה להבין את סיבותיו.
לצד זה, כן הבנתי שגם אם אינני מבינה, אני צריכה להגיע לקבלה.
לקבל את העובדה שזה האדם , ואולי להגיע לעמק השווה ולוותר על הדברים שפחות עקרוניים לי, על מנת לשמר את מערכת היחסים.
כי כפי שציינתי למעלה, אנחנו לא ביחד בכוח, אנחנו נכנסנו ליחסים מרצון הדדי, ומאהבה וחברות גדולה.
השאלה שלי היא איך עושים את זה? איך מתמודדים עם הפער הזה בסגנון החיים ועדיין מצליחים לכייף ביחד? איך ניגשים לבן הזוג ואומרים לו ״השבוע עשינו מה שאתה היית צריך, הייתי שמחה אם בשבוע הבא נעשה מה שאני צריכה״ למשל נלך לסרט, או נטוס לאינשהו.
לי יותר ״קל״ לעשות מה שהוא צריך כי אני אדם סוציאלי וגם אדם שאוהב להיות לבד באותה נשימה, אבל אני מאמינה שעבורו זה קשה מאוד לעשות את המאמץ ואת מה שאני צריכה - כי זה לא ״הטבע שלו״ נקרא לזה כך.
איך ניגשים נכון ועושים איתו שיחה לגביי הדברים שגם אני צריכה?
ובנוסף - איך כן להבין אותו, לפחות חלק מהזמן, ולתת לו את ההרגשה שהוא בטוח איתי, ושהוא לא צריך להיות אדם אחר בשביל שנחיה בטוב יחד.

אדווה יקרה,
אני חושב שהגדרת נכון את היחסים ביניכם. אפילו את השאלה: איך עושים את זה ביחד בכל זאת?ואולי התשובה היא שזה אפשר, אם הופכים להיות גמישים יותר, שזה אומר שמוותרים במשהו על ה"צריך" ו"אסור". ראי בבקשה את סעיף 7 על צריך ואסור בכללי הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי. למעשה, לא ב'כללים', אלא במחשבות האוטומטיות שעלולות לעכב אותנו. הקישור הוא כאן ל"CBT– מחשבות אוטומטיות".ההבנה שאולי אפשר להתגמש, או להתפשר, או לקבל דרך אחרת, שמבחינתך אינה האידיאל שעליו חלמת, ומבחינתו היא גם לא האידיאל שהוא מרגיש צורך בו, אלא סוג של משהו באמצע, שלפעמים הוא כזה ושלפעמים הוא כזה, ושאתם בוחרים לכם את דרך החיים שמתאימה לכם, ולו זו שחשבתם שהיא הדרך היחידה להתקיים כזוג – היא המפתח לחיים משותפים, שאתם רוצים בהם. כי את אוהבת בו כל כך הרבה דברים אחרים, וכי הוא אוהב בך כל כך הרבה דברים אחרים, ו כי האהבה לא נמדדת בעוצמת הויתור הטוטלי, אלא ביכולת להתפשר, ולהעריך זה את צרכיו של זה, ובעיקר – להעריך את כל יתר הדברים שכל כך טובים לכם זה בזה, ואת מה שטוב לכם כתוצאה של זה.

תודה רבה על המענה :)
ומה אם אני מרגישה לפעמים שסגנון החיים הזה,
גורם לי להרגיש ״עדיפות שנייה״? אמרתי לו את זה בעבר,
שאני מרגישה לפעמים עדיפות שנייה, ולא ממש היה לו מה להגיב על זה.
בעיקר שהוא מצטער שהוא גורם לי להרגיש ככה, אבל שזה מי שהוא,
ושלהיות לבד או לא לרצות לדבר באותה השנייה על דברים שמעסיקים אותו/מפריעים לו/מטרידים אותו, זה משהו שעוזר לי להירגע ולהיטען מחדש.
אם יש קושי, הוא קודם יסתגר, ואז ידבר על זה מאוחר יותר, יום אחרי זה, או שבוע אחרי זה,
מאוד תלוי. אני יודעת ששום דבר לא נעשה בכוונה, ושום דבר הוא לא ״אשמתי״,
אבל אני בחורה עם רגישות יתר כנראה, וגם אם הוא ידבר מאוד בכנות, הכנות הזו
תפגע בי, שזה קצת מצחיק, כי אנשים רוצים כנות. אבל לפעמים לדבר תכלס, מבלי לנסות
לייפות סיטואציות מסוימות (כמו שאני נוטה לעשות לפעמים), מרגיש כואב.

אדווה יקרה,
"עדיפות שניה" זהו ביטוי, שמיועד לבטא את האכזבה שלך באופן שמציג אי צדק.לו היית אומרת לעצמך: "זה מאכזב. הייתי רוצה שזה יהיה אחרת." זה יותר קל מאשר "אני עדיפות שניה בשבילו", ראשית כי זה יותר מדוייק, שנית, כי אפשר לעבוד עם זה. הביטוי הזה, באיזה שהוא מקום, קובר אותך בחוסר תקווה.זה נורמלי שיש בזוגיות גם אכזבות, אבל אם זה מה שאת אומרת לעצמך, אז את גם יכולה לומר לעצמך שיש גם דברים טובים, ולחפש את האיזון. אחר כך, את יכולה לדבר איתו על הדברים החשובים יותר שהיית רוצה שיעשה אחרת, ללא סטיגמה של סדרי עדיפות והאשמה, אלא פשוט כי אם הוא יכול – לך זה יעשה טוב, וכל אחד מהדברים.וכמובן ב"עדיפות שניה" את לא מתכוונת אחריו, אלא אחרי כל אדם אחר בחייו. כי אם את בעדיפות שניה כי הוא עצמו בעדיפות ראשונה לעצמו, זה די נורמלי. גם את בעדיפות ראשונה לעצמך, גם כאשר בעניינים רבים את מוותרת לו, ונותנת, גם כאשר זה על חשבונך. אני חושב שאת מתכוונת לכך שאת לא רואה אותו עושה את זה מספיק פעמים, ואז זה לא הוגן לך. אז מותר לך לדבר איתו על זה. אם את מרגישה שזה לא מצליח לך, את צריכה להחליט אם המכלול הזה הוא טוב לך או לא, שזה הדבר הכי הוגן שאת יכולה לעשות לעצמך, ואם המכלול הזה כן טוב לך, למרות שיש בטבע שלו זאב בודד שלא תורם מספיק, או לא יודע או יכול לספק לך צרכים חברתיים שהיית רוצה בהם, אז לכי על זה. אבל זה אומר שלפעמים לא יהיה לך קל עם האכזבות, וזה אומר שפה ושם תצטרכי לומר לו שיש דברים שהואיכול לעשות אחרת או לבקש ממנו שיעשה אחרת, ממקום של קבלה, אם את מקבלת את הסך הכל. זה ייראה אחרת, זה ירגיש לו אחרת, ואולי גם יהיה שינוי מסויים לטובה, מבחינתך, אבל בגבולות היכולת שלו.