התנהגות חורגת מפרופורציה בזוגיות

אני זקוקה לעזרתך: רבתי עם בעלי ודרשתי שיעזוב את בית. הוא לא הסכים ואמר שאם אני רוצה, אני יכולה לעזוב. אין לי לאן לעזוב, אז עברתי חדר וכבר לילה שני אנחנו ישנים בנפרד. המצב הזה מאד קשה לי ואני לא יודעת מה לעשות.אולי יש טעם שאספר בקצרה על הריב: הלכנו לקניות והייתי מאד עצבנית בחנות והוא רק החמיר את זה. מאוחר יותר, כשהערתי לו על כך, הוא אמר שהוא נורא התבייש ממני. הייתי בהלם ואמרתי לו שאני לא מוכנה להיות עם בן אדם שמתבייש ממני ואז דרשתי שיעזוב את הבית, אבל הוא לא הסכים. ואז עשיתי בלגן: איימתי שאתאבד (והיו הרבה רגעים שחשבתי שזה הפתרון), בכיתי המון, אמרתי שלא אוכל ולא אשתה עד שהוא לא יעזוב (אסור לי לא לשתות, כי אני בהריון). כל הזמן הזה הוא רק חזר על אותו המשפט: "התנהגת אז בצורה מביישת שמצריכה טיפול ועכשיו את רק מצדיקה את הצורך בטיפול". במיוחד פגע בי שלא הפריעה לו האפשרות שאפגע בעובר (ההריון רצוי מאד מבחינתו-כך הוא טוען, וכלל לא רצוי מבחינתי).בשלב מסוים הבנתי פתאום שאסור לי לסכן את העובר, הוא זקוק לעזרתי ולתשומת הלב שלי בדיוק כמו שאני צריכה את זה. הרגשתי שאני מתנהגת כלפי העובר כמו שבעלי מתנהג כלפי. פתאום הרגשתי אחריות והחלטתי להפסיק הכל.פשוט נכנסתי לחדר אורחים והתחלתי ללמוד. כל הזמן שאני בכיתי, בעלי למד או קרא ספר והשלווה שלו פגעה בי עוד יותר. אחרי שנרגעתי, אמרתי לו: אל תעזוב, אבל אתה לא קיים מבחינתי.כשאני נרגעתי, שמתי לב שבעלי התחיל להיות פחות רגוע: שמעתי אותו הולך מחדר לחדר, הוא לא הצליח ללמוד וכד'.אני לא יודעת מה לעשות. מצד אחד מאד נפגעתי. מצד שני, אולי הגזמתי בתגובה שלי. אם הוא היה מנסה לדבר איתי, להרגיע אותי, כנראה שהיינו משלימים. אבל הוא רק המשיך לפגוע בי. אבל הוא נורא חסר לי ומאד קשה לי לא לדבר אתו. הוא בן אדם גאה מאד, אבל אני מרגישה שאני לא רוצה לעשות את הצעד הראשון, כי זה מצדיק באיזשהי צורה את ההתנגות שלו כלפי.מה לעשות?

Tיקרה,
פנית אלי בקשר לעניין מיידי, שהדחיפות לתשובה, מבחינתך, היא של שעות, אלא שלא תמיד אני יכול למלא אחרת הציפיות הללו. לכן התשובה שלי תהיה יותר עקרונית מאשר נקודתית לארוע הבודד הזה.הפעם, אני מקווה שאת היא זו שעשתה את הצעד הראשון. אני מסתמך בתשובתי רק על מה שכתבת. בדרך כלל מה שאנשים כותבים כאן אינו אובייקטיבי, והם מציגים את הצד שלהם הרבה יותר מאשר כיצד הדברים נראים מהצד השני. אלא שלמרות זאת, גם מנקודת המבט הסובייקטיבית שלך, ההתנהגות שלך נראית כחורגת מפרופורציה באופן בולט.היית עצבנית בחנות, והוא התבייש בך. קורה שהיית עצבנית, קורה שהתנהגת לא יפה או לא מנומס, או שונה מהסטנדרטים שלו, וטבעי שהוא יתבייש בך במקרה כזה. את לא יכולה לשלוט באופן שבו הוא מרגיש. יכול להיות בהחלט שהוא התבייש בך בצדק, כי בן או בת הזוג של אדם הם מראה לדמותו ולבחירות שלו, הן לטוב והן לרע. השאלה היא לא אם הוא צריך להתבייש בך או לא, השאלה היא איך הוא מגיב כאשר הוא מתבייש בך. והוא צריך גדלות נפש רבה כדי לשלוט בעצמו ולגבות אותך, גם כשזה מנוגד לתחושות המיידיות שלו. אז יכול להיות שציפית ממנו לגדלות הנפש ולנדיבות הזו ואלו לא התממשו, ומכאן האכזבה שלך. אלא שהציפיה הזו שלך היתה מועצמת ומוצדקת, לו את היית כזו בעצמך, אלא שאת רחוקה מזה מאד. גדלות נפש שלך היתה צריכה להיות בהודאה בפניו, לא בפני, שהיית עצבנית, להודות בטעויות, ולבקש את סליחתו. כשהוא לומד שאת יודעת להודות בטעויות, הוא יידע שהוא יוכל לסמוך עליך בפעם הבאה, וגם אם את טועה פה ושם, לדעת שזה עניין מקומי וזמני, אחרי הכל גם את, וגם הוא, כמו כולנו, לא עשויה מאבן. מעשה כזה יקל עליו לאין שיעור להראות אצילות ותמיכה ללא סייג, מאוחר יותר, גם במקומות שבהם הוא חושב שאת טועה. אבל בתנאי שהוא יידע שהוא יכול לסמוך עלייך.אלא שבמקום זה, תקפת אותו ללא כל פרופורציה, ובכל הכלים. האיום שלך להתאבד, ובעיקר העובדה שכך באמת הרגשת, ובכלל זה האיום שלך להזיק לעובר שלך רק כדי לפגוע בו בחזרה, מצדיקים את האמירה שלו שאת זקוקה לטיפול. האמירה שלך והמחשבה שלך אינם רק בלתי מוצדקים, אלא שהם עלולים להזיק לך ולעובר. כדי לשמור על שניכם מפני עצמך, את זקוקה ללמוד להרגיע את עצמך ולדעת להגיב באופן פרופרוציונלי לארועים. האחריות שקיבלת על עצמך אחר-כך היתה הדבר הנכון, אבל עצם העובדה שהרגשת קודם אחרת, צריכה להדליק אצלך נורית אזהרה.הוא היה דואג ונסער, יכול להיות שהבאת אותו עד למחשבה שהוא עשה בנישואים איתך את הבחירה הלא נכונה, ועכשיו תורך להרגיע אותו. את אכן צריכה לקחת אחריות, לבקש ממנו שיעזור לך לעזור לעצמך, ולבקש טיפול. זה ירגיע אותו, הטיפול יחזק אותך, ותסכני פחות את עצמך ואת העובר שלך. את חייבת את זה לך, לעובר שלך ולזוגיות שלך.הסיבה שאני מקווה שאת היא זו שעשתה את הצעד הראשון היא שוב, כי אם הוא זה שיעשה אותו, את אמנם תדעי שאת חשובה לו, אבל מצד שני, הוא לא למד שהוא יכול לסמוך עליך. לטווח הארוך,t, עדיף לך להיות זו שמוותרת הפעם, מאשר שהוא יהיה זה שימחל על כבודו.ואנא, t, אל תראי מכתב זה כפגיעה אישית. זכריכי את ממילא נמצאת כאן תחת מעטה של אנונימיות. קראי את המכתב, שקלי את תוכנו, והייתי רוצה שתחזרי אלי, לפחות שעתיים-שלוש לאחר קריאתו, כדי לכתוב לי את תגובתך ותחושותייך.

בגדול, אני מסכימה איתך. אבל יש כאן כמה נקודות שרציתי להבהיר: קודם כל, מייד אמרתי לו שהתנהגתי בצורה מוזרה וחזרתי על זה כמה וכמה פעמים. אתה צודק, הייתי מצפה ממנו שיעיר לי בבית, אבל בחוץ יגבה אותי (כי זה מה שאני הייתי עושה במקומו).לגבי העובר, אני אף פעם לא רציתי אותו. אפילו ביררתי איך אוכל לעשות הפלה (זה בעייתי כי אני נשואה) ובסוף פשוט וויתרתי על הרעיון, אבל לא קיבלתי כלל את התינוק.אתה צודק לגמרי, הרבה פעמים אני מגיבה בצורה לא הגיונית ומוגזמת, אבל אני לא רוצה לפנות לטיפול. אין לי זמן, אין לי כח וכד'. כל מה שיש לי להגיד, אני צריכה להגיד לבעלי ולא לבן אדם זר.אני כותבת את זה ומבינה שאני עושה בדיוק מה שאמרתי שאני לא אמורה לעשות. אתה באמת עזרת לי, אבל הלוואי שיכולתי לדבר עם בעלי במקום לכתוב בפורום (אני מקווה שזה לא נשמע חצוף).הבעיה היא שלא, לא השלמתי עם בעלי והוא לא מנסה להשלים איתי. אנחנו ישנים בחדרים נפרדים ומאד קשה לי עם זה. אני רואה שגם בעלי לא מסוגל לתפקד, אני מקווה שגם הוא מרגיש כמוני. אני מנסה לתפוס את מבטו, אבל הוא מתעלם. אני בכוונה נכנסת לחדר, אבל הוא לא מסתכל לכיווני.הרבה פעמים אני עושה את הצעד הראשון בזמן הריב (טוב, אני אשמה ב-99% מהם), אבל זה הרבה יותר קל אחרי מריבה של שעה. בנוסף, אני מפחדת שבכך אני מצדיקה אותו לגמרי, ואני לא. כשהיה לי רע ובכיתי, הוא התעלם ממני. בנוסף, אין שום סימן שהוא מעוניין להשלים (למעט העובדה שהוא סירב לעזוב את הבית).אני כל כך רוצה להשלים, אני פשוט מתגעגעת לקןל שלו, אבל אני מפחדת שבכך אני אצדיק אותו.

t יקרה,
את אימפולסיבית מאד. ביקשתי ממך לחכות לפחות שעתיים-שלוש לאחר שתקראי את המכתב שלי, לפני שתגיבי, והגבת מייד. אם זה בסדר לך לעשות את התרגיל הזה, קראי שוב הן את המכתב שלי, הן את שלך, ושוב את שלי, ואז חכי שלוש שעות לפני תגובה חוזרת.

המתנתי כמו שביקשת שום דבר לא השתנה מבחינתי. אני עדיין מסכימה עם כל מה שכתבתי בלי לחכות מספר שעות.

אני מאד רוצה להשלים, אבל אני לא בטוחה שאוכל לשכוח את ההתנהגות שלו כלפי.לגבי התגובות המופרזות שלי, כתבתי שאני לא רוצה לפנות לטיפול. יחד עם זאת, אשמח את תוכל להמליץ לי על ספר או חומר אחר שיכול לעזור.

tיקרה,
יש לי רושם שאת גולשת במדרון חלקלק מאד, ויורד גשם שהופך לך את הקרקע לבוצית, הרגל שלך שבורה, ואת מסרבת להושיט יד לקבלת עזרה. את סומכת על עצמך, ומנסה להתעלם מהרגל השבורה, ואת משתדלת להפנות את הרגל השבורה שלך ממנו והלאה, שלא יראה, אבל הוא לא יכול שלא לראות את הצליעה שלך ברגל הבריאה. וכל זה, כי הגאווה שלך חשובה יותר. והגאווה אומרת לך: אני לא רוצה שבן זוגי יחשוב שאני חלשה, אני לא רוצה שהוא יחשוב שהוא צודק (כי זה אומר שאני לא).אבל את חלשה, ולפחות בחלק מהדברים הוא צודק.ואת יודעת שאת חלשה, ואת יודעת שהוא צודק, את רק לא יכולה להודות בכך, ואז השיפוע הופך להיות תלול יותר, והקרקע בוצית יותר.כרגע, אתם במעגל קסמים: את כועסת עליו שהוא מתעלם ממך, והוא מתעלם ממך כי היית לא בסדר קודם. שניכם משחקים כרגע את אותו המשחק, ואולי זה מה שמחזק אותך, כי עכשיו שניכם, לכאורה, נמצאים באותה רמה של "ויכוח" לא מילולי ומשחק כוחות. אז באופן מפתיע, דווקא עכשיו אולי מתאים לך יותר. כי לפחות עכשיו הוא לא צודק יותר או צודק פחות ממך, וסוף סוף אתם שווים. אלא שאת עדיין עם רגל שבורה ובשיפוע תלולי יותר וקרקע בוצית, והוא על אדמה יציבה יותר, שיפוע חלקלק פחות, ושניכם לא מושיטים יד זה לזו.אני רוצה להסביר לך את טיבם של השיפוע והבוץ שבהם את מצויה. את בהריון שאינו רצוי לך. את מתנגדת לתינוק שגדל בתוכך, והתחושה שלך היא בודאי כמו ברכבת הרים שעומדת להתרסק בסיום המרוץ, בזמן ידוע מראש, ושאת כבר לא יכולה לרדת ממנה. ואם בן זוגך, ואולי גם אחרים מבני משפחתך מספרים לך כמה הם מצפים לתינוק, זה מתסכל אותך עוד יותר, כי את יודעת שעם ההתרסקות את היא זו שצריכה לטפל בשברים. התינוק הוא שלך, ואת היא זו שתצטרך לטפל בו. וזה יפה שאחרים אולי אופטימיים כל כך ורוצים את התינוק, אבל את היא זו שאמורה ללדת אותו, ואת היא זו שאמורה להיניק אותו, ואת היא זו שאמורה לעשות עוד כמה וכמה דברים, שביניהם זה אומר גם לא לישון בלילות, וכשאת לא רוצה את כל זה, ושאין מי שיבין אותך, את תתפרקי. זה השיפוע והבוץ החלקלק. והתסכול שלך, התגובות המוקצנות שלך הן הרגל השבורה. את צריכה עזרה כדי לרפא את כל אלה.והדבר החשוב שלא הפנמת ממה שכתבתי לך קודם הוא שאם הוא יעשה את הצעד הראשון כלפייך, את מאבדת עוד קצת את האמון שלו ביכולת שלך לקחת את עצמך בידיים. וזה חשוב יותר מאשר ההתעקשות שלך להראות שאת צודקת. זה נכון, אגב, שאת צודקת. את צודקת בכך שהוא לא מראה לך נכונות להשלים איתך. אבל בזה בדיוק גם הוא צודק, ויש לו עוד כמה וכמה סיבות נוספות להיות צודק. וכתבה מישהי פעם שלהיות צודק זו נחמת עניים, כי כאשר את מתעקשת על להיות צודקת, בסוף תישארי רק עם להיות צודקת. ועם עגלת רכבת הרים מרוסקת. מה חשוב לך יותר?את כן יכולה לדבר עם בעלך במקום לכתוב בפורום. ואת יכולה גם לדבר עם בעלך וגם לכתוב בפורום. אין קשר בין הדברים. לצערי, בפורום אני יכול לסייע לך רק עד השלב הזה, וזה טוב שאת מסוגלת להושיט יד לעזרה מסוג זה, גם אם העזרה כאן מצומצמת. לסיוע נוסף, תצטרכי להגיע לפגישה פנים אל פנים, איתי או עם פסיכותרפיסט, כדי ללמוד לקבל את עצמך ולהשלים עם עצמך, בדרך להשלמה טובה יותר עם העולם. ורצוי לעשות את זה יד ביד עם בעלך.אני לא רוצה להפסיק להחזיק את ידך עכשיו, רק מנסה לעודד אותך להאחז בידיים יציבות יותר מאשר אני כאן בפורום. ידו של בעלך יציבה יותר, אם תתני לה צ'אנס, אבל אני מציע גם ידיים נוספות. נדמה לי שאת מסרבת כדי שבעלך לא ייראה שוב צודק, או כדי שלא יחשוב שאת חלשה, והסטיגמה הזו אינה נכונה. נדמה לי שאם תבקשי ממנו לעזור לך, ולקבל ממנו גיבוי לטיפול, הוא לא רק יאמץ אותך אליו בשתי ידיים, אלא יעריך מאד את זה שאת עושה צעד מעשי ומשמעותי לשיקום עצמי. יהיה לו קל יותר לבטוח בך אחר-כך.

אני מניחה שזאת הפעם האחרונה שאני כותבת. אתה צודק, אתה לא יכול לפתור כאן את כל הבעיות שלי. קראתי את התגובה שלך הרבה פעמים לפני שהגבתי.אם אני מבינה נכון, אתה חושב שהכל נובע מההריון? ללא ספק, ההריון חיזק את זה, אבל תמיד התגובות שלי לא היו הגיוניות. בנוסף, בעלי מודע לגמרי לרגשות שלי כלפי ההריון.לגבי בעלי, לא איכפת לי להראות שאני חלשה. ניסיתי אתמול לעשות את הצעד הראשון: לא דיברתי איתו, אבל אפשר היה להבין שאני מוכנה להשלים. הוא עשה הכל כדי להתעלם.היום עשיתי תרגיל: הוא הולך לעבודה 5-10 אחרי שאני קמה. לפעמים קשה לי להתעורר בבוקר ובעלי תמיד מוודא שהתעוררתי. היום לא קמתי בכוונה והוא אפילו לא טרח לבדוק מה איתי. זה לא דרש מאמץ, זה לא דרש שיחה, סתם קצת התחשבות. אבל לו לא היה איכפת. אני כבר לא בטוחה מה הוא רוצה.אני מפחדת שזה נמשך יותר מדיי זמן (4 ימים) והוא בכלל לא מעוניין להשלים.

הבעיה הנוכחית אומנם לא נפתרה, אבל עזרת לי המון, יותר ממה שחשבתי שתוכל. עזרת לי להבין הרבה מאד דברים, דברים שבלעדיך כנראה לא הייתי מבינה אף פעם.תודה

t יקרה,
צריך להיות חזק כדי להיות מסוגל לקבל עזרה, ועוד יותר חזק כדי לבקש. אני מאחל לך הרבה הצלחה!