התמודדות עם התנהגות אמו

שלום
דר חסון, אשמח להתייעץ איתך
אני בת 32 ובעלי בן 36, יחד מזה 7 וחצי שנים ונשואים 5 שנים
גרים במרכז והמשפחה שלי גם גרה במרכז ואימו של בעלי גרה בצפון, חשוב לציין שבעלה נפטר ממחלת הסרטן לפני 23 שנים ומאז גרה שם לבד.
אנחנו נוהגים להגיע לבקר כל 3 שבועות, שישי שבת, ולהשאר לישון, בדכ עוזבים בשעות הצהריים למחרת.
אנחנו בדכ מגיעים ביחד וחוזרים ביחד ומשתדלים לעשות התאמות אחד בשביל השני.
בחגים נוצרה בעיה שאימו מאוכזבת שאנחנו עוזבים לא בזמן שהיא חשבה, אם בדרך כלל עוזבים ב 3 ואנחנו עוזבים ב 1 היא עצובה ומאוכזבת עדי לכדי ריב, אם נרצה לראות את המשפחה שלי גם במהלך החג אז גם כן הנושא מאוד רגיש, צריך להיות אצלה זמן מוגדר.
הפעם בשבועות קבענו לעשות אצלה את ערב החג, המשפחה שלי הגיעה לערב חג גם וכמו שתמיד נהוג אנחנו קבענו שנשארים אצלה לילה אחד ועוזבים למחרת, כלומר בשישי
הפעם בעלי הרגיש קרוע ביני לבינה שהוא צריך להשאר אצלה מחמישי עד שבת ולא רק מחמישי עד שישי מהסיבה שהיא תהיה עצובה אם ילך בשישי בערב, דיברנו על האפשרות גם של לעזוב בשישי ב 6 בערב (בדכ חוזרים כבר בצהריים ב3-4). במקביל גם אמרנו לדודה שלי שנגיע אליה לארוחת שישי עם כל המשפחה.
מפה לשם הוא החליט להשאר אצלה מחמישי עד שבת מהסיבה שהיא תהיה עצובה אם נעזוב בשישי ב 6 כי אז היא תהיה בודדה בשבת וקשה לה על זה.
ואז אני למעשה חזרתי הביתה בחמישי עם המשפחה שלי.
אני לא רציתי להשאר שם 2 לילות וגם רציתי לראות עוד משפחה בחג.
אני גם בהריון חודש שביעי
נוצר מצב שהתפצלנו מה שלא קורה בדרך כלל.
מצד אחד הוא מצפה ממני להבין ולתמוך, מצד שני נפגעתי מכל זה ואני לא מצליחה להכיל את המצב ולהבין, מרגיש לי שהיא לא צריכה להעמיד אותנו במצב הזה ולפצל אותנו ושאין פה התחשבות גם בי.
בעלי מרגיש שאני לא מבינה ולא תומכת ואז למעשה מרחיקה אותו מאמא שלו.
אם היינו עוזבים יחד בשישי בערב ייתכן והוא היה רב איתה ואז גם היה נהרס המפגש אצל המשפחה שלי. מה שכבר קרה בעבר.
משום מה יש לי מועקה ואני לא מצליחה לשחרר מזה, אני מרגישה פה חוסר התחשבות ושכביכול היה עדיף שאני לא אשאר בכלל בחמישי כדי שיוכל להיות איתה חמישי שישי שבת.
מרגיש לי לא זוגי ומרגיש לי גם שלא בא לי לבוא לישון שם יותר.
לא יודעת מה לעשות, לא רוצה להיות זאת שמרחיקה אותו ממנה ועומדת בין שניהם, מצד שני נעלבתי ואין פה גמישות לצד שלי, לא בשעת הגעה וחזרה, יש תמיד המון לחץ סביב זה. וגם לא באאיזה סופש מגיעים אליה, זה תמיד חייב להיות כל 3 שבועות ותמיד חייב להשאר לילה ולהגיע בזמנים קבועים.
אשמח לשמוע את דעתך בנושא

אנונימית יקרה,
לפי הסיפור שלך, זה באמת חוסר התחשבות בך ובמשפחה שלך. למה? – אני לא יכול לדעת. אולי זו פגיעות יתר ושתלטנות על הבן. אולי כי היא צריכה הוכחות מעשיות לכך שהוא עדיין אוהב אותה או לכך שהיא יכולה להשפיע עליו, ואולי כי היא באמת זקוקה לו נפשית – ויכולות להיות לכך הרבה סיבות שונות ומגוונות כמו לחצים אחרים, כמו חיים קשים, תחושת בדידות – מה שיכול להיות גם כשהיא לא לבדה בבית, לפעמים דווקא כשהיא לא לבד בבית, ועוד ועוד. כך שאפשר להצדיק או להאשים אותה, אלא שהעניין הוא שמבחינתה זה צורך.הצד המנוגד לכך הוא שגם מבחינתך זה צורך. לפחות אותך אני יכול להבין, כי את משתפת אותי במצוקות שלך. את רוצה להימנע מלהיות גורם מריבה בינו לבין אמו, ולא רוצה להיות זו שמרחיקה אותו, ויש לך רגשי אשם בעניין הזה. האם גם לה יש רגשי אשם דומים ביחס אלייך, כי לכאורה גם היא פוגעת ביחסים שלו איתך? – אני מניח שאת לא רואה את זה, כך שלפחות לא נראה שהם משפיעים מעשית, אבל אולי כן. לפעמים לפחות. יש לך עוד נסיבות מקלות, כי את בחודש השביעי, והימצאות בעלך לידך היא צורך פיזי ונפשי כאחד.בעלך, לעומת זאת, נמצא בין המיצרים, נלחץ משני הכיוונים, ובמצוקה משלו. נראה לי את אמפתית דייך כדי להבין את זה.הלוואי שהייתי יכול להשפיע עליה בדרך כלשהי. כל שאני יכול הוא לכתוב את מה שכתבתי, מה שיכול אולי לתת לך עוד קצת סבלנות ואורך רוח, לפחות לזמן מה. האפשרות הנוספת (נוספת, לא אחרת), היא לשוחח איתה פעם ברוח טובה. ורק ברוח טובה אם זה אפשרי, על כוס קפה או תה, ואולי רק שתיכן, ולהתחבר. ואולי להסביר שגם את רוצה לכבד את משפחתך, ואת הצורך שלך. יתכן שהיא תסביר לך עד כמה הצורך שלה חשוב יותר, ועד כמה היא נפגעת, ואז לא יהיה לך הרבה מה לעשות, אלא להחליט היכן הגבולות שלך. לפחות זה יביא אותה למודעות, ואולי תהיה התחשבות כלשהי מצידה, או אולי יותר פגיעות. ההחלטות על הדרך, אנונימית, הן שלך.אני לא בטוח שבעלך יוכל לעשות איתה שיחה כזו איתה, מבלי שהיא תרגיש אפילו עוד יותר שיש לה מאבק מולך. כשאת מולה הטון שלך יקבע עד כמה זו מלחמה או לא. כשהוא מולה, היא עלולה להרגיש או להבין שאת מניעה אותו מאחורי הקלעים, ולנטור לך יותר.

מהלך החג עבר עלי ממש לא טוב, אני ובעלי נפגשנו מאוד טעונים וזה גרר ריב
אני מבחינתי לא מצאתי פיתרון אחר אלא להתפצל במפגשים המשפחתיים באופן שוטף ובחגים. זה כמובן לא התקבל אצלו טוב, מבחינתו הוא מרגיש שאני אגואיסטית, ילדותית, לא מתחשבת… לציין כי אמורים לעבור לגור ליד משפחתי אז הוא ציין גם את זה.
הוא חושב שפעם אחת הוא עשה טובה לאימו ובא לקראתה ואני אמורה להבין ושאני לא בסדר שאני לא מבינה אותו, שאני לא משחררת ומגבה אותו.
אני גם לצערי לא מרגישה שום התחשבות בעובדה שאני בהריון, לערב החג נסענו 4 שעות ונאלצתי לחזור באותו היום הביתה במקום למחרת איתו ביחד מה שהוסיף לי עוד נסיעות…
אני חושבת שהנושא הזה זאת בעיה שתחזור על עצמה גם בעתיד וזה לא צריך להיות הפתרון שנתפצל. בעבר הוא הציע שיסע אליה לבד לכמה ימים ושאני אצטרף באמצע. אני תוהה מה לגיטימי? האם אני אמורה להבין?
אני מבחינתי לא מוצאת מצב שבו אמא שלו ואני נרגיש טוב עם התנהלות בחג, לא רוצה ללכת אליה ולצאת משם עם מצפון ותחושה שגרמתי לבעלי להתרחק ממנה ולהרגיש אשמה שאני פוגשת את המשפחה שלי אז אולי עדיף שכל אחד ילך לצד שלו.
אני ואמא שלו לא ממש קרובות בשיח, אני קצת מסוגרת ואולי ביישנית וגם היא דיי קרה אז אני לא רואה אותנו משוחחות על הנושא לצערי.

לא ציינתי שאמא של בעלי בת 74, לטעמי יש הרבה סטרס סביב הנושא של הגיל שלה ואולי חשש מצד בעלי לאבד אותה, הוא גם בן יחיד.
לאחרונה אני רואה שהפחד מנהל אותו מולה וכל זה בא לידי ביטוי במועדי המפגשים ובשעות
אני חודבת שגם בעבר היא הייתה מתנהגת באותו אופן פשוט כעת הוא נכנע לה…

זה מה שבעלי כתב לי, אין לי מושג איך להתמודד עם זה

״אני אגיד לך את האמת, אני פגוע וכועס מאוד. אני קיבלתי החלטה להיות עוד לילה עם אמא שלי ועומד מאחוריה. הייתי בוחר כך שוב אם הייתי חוזר אחורה. לך אין שום זכות שבעולם לשפוט אותי שאת רואה את ההורים שלך כל הזמן, אין לך בכלל מושג מה זו בדידות ועם מה אמא שלי מתמודדת. אז חג אחד אחרי כל כך הרבה שנים ופעמים רבות שאמא שלי מתבאסת רציתי לעשות לה קצת טוב על הנשמה. באיזה מחיר? מצטער מאוד אבל לא נזרקת לכלבים העברת את החג עם המשפחה שלך. אין לי מה יותר להוסיף ולא מעוניין להמשיך לדבר על זה. אם את רוצה שלא נגיע יותר אחד לשני למשפחות, אחלה, תפוצצי, לא יודע אם יהיה אפשר להמשיך ככה.״

אחרי התגובה הזו אני יוצאת כאן זאת שלא בסדר ולא מבינה, אני כבר לא יודעת מי צודק…

אנונימית יקרה,
את צודקת. גם אני לא יודע מי צודק. אני רק יכול לומר מנסיוני שבדרך כלל כאשר יש דיון או ויכוח על מי צודק – כל אחד מהצדדים צודק במשהו. התפקיד שלי כמטפל, אף פעם אינו כשופט להחליט מי צודק. פעמים רבות השאלה החלופית היא למי כואב יותר, ואפילו זו שאלה שמאד קשה לענות עליה.לך כואב, ולבעלך כואב, ומן הסתם גם לאמא שלו כואב. כל אחד בדרכו. יתכן שבעלך חושב שאת הרבה יותר חזקה, גם במצבך, מאמא שלו – אולי כי את בנוייה נפשית טוב יותר (בגלל גילה או בגלל סיבות אחרות), אולי כי היא בודדה יותר ממך ולך יש מעגלים משפחתיים טובים ותומכים יותר, ואולי הוא גם גדל להיות כך, דואג והורי, כי הוא בן יחיד שנולד בגיל מבוגר יחסית של אמו, והיא תלתה בו הרבה תקוות ותלות נפשית. אם 'סופרים' את הנקודות של המצוקה הנפשית של כל אחד מכם, אין ספק שגם לך וגם לבעלך יש כאלו, כל אחד מנקודת המוצא שלו. אצלו זה יותר מעורבב, כי אצלו המצוקה נוצרת מהשילוב שבין נקודות המצוקה שלך (מצבך הפיזיולוגי, הפיזי והנפשי), לבין נקודות המצוקה של אמא שלו. אין לי ספק ששני הדברים חשובים לו, אבל כאשר יש עימות חזיתי בין שניהם, והם מנוגדים זה לזה לגמרי, הוא צריך לשים קו גבול בין זה לזה. במידה מסויימת, כנראה שגם את וגם היא הבאתן אותו להחליט בכלל על קו גבול כלשהו, והתדמית שלך בעיניו שאת חזקה יותר מאמא שלו, גם היא מסייעת לו להחליט היכן לשים את קו הגבול הזה.אני לא יכול לשפוט, ראשית כי אני באמת לא יודע הכל. במכתבך הראשון קיבלתי את הרושם – למרות שזה לא היה כתוב שם – שגם משפחתך וגם אמו נמצאים רחוקים מכם. זה לא היה כתוב – אבל הבנתי את זה בעיקר מהטון והמצוקה שלך. רק במכתבייך הנוספים הבנתי שבעצם זה כנראה לא מדוייק. אני מביא את זה כדי לומר שאני באמת לא יכול לדעת מספיק מה נכון ומה נכון כדי לשפוט. וזה גם לא נכון שאשפוט – כי אם אומר לך נכון, את צודקת, היא דפוקה ומניפולטיבית, ואת צודקת לגמרי, כי את בזמן רגיש – האם תפעלי בהתאם ותעשי את כל מה שצריך כדי שהוא יפסיק לראות אותה? האם זה מה שנכון לך לעשות?עזבי בעצם את השאלה האם תלכי כל כך רחוק, אלא אפילו אם תעשי פחות, את מרחיקה אותו בזמן רגיש כל כך. האם זה נכון לך אפילו אם את לגמרי צודקת? נניח שהוא ייכנע מדי פעם לרגשי האשם שלו, עם או בלי המניפולציות שלה – כמה ממנו את מפסידה בשנה? ולעומת זאת, כמה ממנו תפסידי בשנה אם תילחמי איתו על תשומת הלב וההבנה? האם הצדק רלוונטי בכלל אם תפסידי יותר כאשר תילחמי עליו?אני יכול להבין את התסכול. בעיקר שאתם כבר במלחמה ואמרתם זה לזה דברים חריפים. זה כבר לא רק הצדק, זו התדמית, ואת אולי חוששת לבסס תדמית של מה שהוא רואה בך עכשיו. מנסיוני, זו אחת הסיבות הנפוצות לכך שאנשים מתעקשים על דברים שאמרו בעבר. ומנסיוני, אני גם יכול לומר שזה בר תיקון. כשאת תדעי להיות 'גדולה מהחיים', ולוותר במקומות מסויימים, הוא יידע להקשיב לך במקומות אחרים, כי תהיי בעיניו 'רציונלית', 'מתחשבת', ולכן אם את מתעקשת על משהו אז זה בודאי לא גחמה. את יכולה ליצור את זה, אבל זה קשה.אתם במקום לא טוב ובזמן לא מוצלח במיוחד. עכשיו – חשוב לתקן את היחסים יותר מאשר לשמור על האגו או לשקם תדמית. האגו פחות חשוב, שיקום התדמית והיחסים יותר חשוב, אבל לא דרך ויכוחים ושיכנוע, אלא בדרך של עשייה וסבלנות.את מוזמנת להשיב את מחשבותייך בהמשך להתכתבות הזו. הגיוני גם שהן תיקחנה אותך לכמה מסלולים מעגליים. אשמח אם תשתפי אותי.

אשמח שתחדד את כוונתך בנוגע לשיקום התדמית.. לא כל כך הבנתי
לגבי המשפחה שלי, כן אני רואה אותם הרבה יותר, 2 ימי שישי אצלהם ואז שישי שבת אצלה כך שלמעשה הוא רואה אותה כל 3 שבועות. מעבר לכך את המשפחה שלי אני פוגשת גם פעמיים באמצע השבוע בנוסף ועתידים לעבור לגור לידם ( אנחנו בעיר אחרת כעת אך שנינו במרכז) לא חשבתי שיש תלות בין השניים אז לא טרחתי לציין, אני כן מנסה לגלות אמפתיה למצב שלהם לכן אני מגיעה לישון ומשתדלת להתגמש

אחרי שיחה בינינו אתמול כל אחד הציג את הדברים שלו, יש קושי להגיע להסכמות
הוא מהצד שלו מצפה ממני לתת לו ארובה לכך שזה יהיה בסדר מבחינתי בעתיד שנחזור על אותו הפורמט, לצערי אני לא מצליחה להתחייב שאני ארגיש טוב עם זה כי אני לא.
הוא מבחינתי לא מסכים עם עם הדעה שלי והתחושות שלי בנושא אז זה סוג של מבוי סתום.
אני מבחינתי כבר בכיוון של לשים את זה בצד ולהסכים שלא להסכים כי המתח והחרדה והקושי לישון והחוסר תיאבון כתוצאה מהמצב לא נכונים עבורי בזמן ההריון

אנונימית יקרה,
התדמית שדיברתי עליה היא האישיות שבה, לדעתך, הוא מצייר אותך בימים אלה. אני לא חושב שאת אוהבת את זה, ואנא קראי שוב את מה שכתבתי עם ההבנה על מה דיברתי. זה בר תיקון.וכאשר "הצדק" נמצא בשני הצדדים, וכל אחד מושך אותו עוד קצת אליו – הדרך הטובה ביותר היא אכן שלא להסכים עד הסוף. בעיקר כאשר אתם מאד חשובים זה לזה. ולמרות כל הארוע הזה – גם את חשובה לו מאד. הוא רצה אותך, את בהריון ממנו, את ככל הנראה מאד חשובה לו, אבל הוא גם רצה לשמור על אמו שהוא מרגיש מחוייב גם לה. זה קונפליקט, ונותר כאי הסכמה – אבל לא כמשהו שבאמת שווה לפרק בשבילו את המסגרת הזו, ואפילו לא כזה ששווה בשבילו לקלקל את אווירת התמיכה והשיתוף, ועוד רגע לפני לידה. ואם תזכרי שבעוד שככל שחולף הזמן המחוייבות שלו אליך ואל הבית רק יגדלו, אולי זה ירגיע במידה מסויימת את הפגיעה. בסופו של דבר, הקשר איתך, מעצם טיבו וטבעו ומהבנת הצרכים המשותפים יכול לרק להתחזק, ובתנאי שתדעו לשמור על האווירה המתאימה, גם אם לשם כך צריך לשלם מחירים מסויימים פה ושם.