התמודדות עם רגשות סוערים בזוגיות

אני ממש זקוקה לעזרה: אני בהריון, שבוע 14. ההריון מתוכנן אבל לא רצוי: אני נשואה 3 שנים ובעלי מאד רצה ילדים, אבל תמיד אמרנו שנחכה עד שאני אהיה מוכנה. בנוסף, שנינו עובדים משרה מלאה, הרבה שעות ביום ושנינו לומדים לקראת תואר שני. אני מקווה שאסיים את התזה עד סוף השנה ולכן חשבנו שזהו זמן מתאים. לא ידעתי מה אני רוצה (זה די מאפיין אותי באופן כללי): הייתה תקופה שהתלבטתי, הסכמתי, התחרטתי וכד'. בנתיים אמרו לי שעקב בעיות הורמונליות לא אוכל להיכנס להריון בלי עזרה תרופתית ומאד לא רציתי לקחת הורמונים.ואז החלטנו שנתחיל לנסות "באופן טבעי" ואם זה לא יצליח, זה לעבור להרמונים (אחרי שנה לפחות). פחדתי שיעברו שנים עד שאכנס להריון ולכן "שווה" להתחיל כבר עכשיו.כבר אז לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות אמא, אבל בכל זאת ראיתי בזאת מטרה. בכיתי כל חודש כשקיבלתי מחזור (אבל אפילו אז ידעתי שאני לא רוצה את זה-זה פשוט עיניין של אופי: החלטתי שאני נכנסת להריון- אז זה אמור לקרות ומייד). בסוף החלטתי שאני רוצה לעשות הפסקה, אבל בדיוק אז "נקלטתי. כל הרופאים טעו (כולל מומחים לפריון)- נכנסתי להריון אחרי פחות מחצי שנה.שמחתי מאד (כי השגתי את המטרה ולא כי יש לי סיכוי להיות אמא) ונהייתי ממש אובססיבית בעיניין: הייתי בטוחה שאין דופק, גלשתי בכל האתרים האפשריים, קראתי על כל הבעיות וכו'- זה כמובן הלחיץ אותי עוד יותר.במהלך החודשיים חשבתי הרבה על הפלה.בעלי יודע על מקרה אחד בלבד ואמר שהוא מסכים, על אף שהוא מאד רוצה את הילד. אני חושבת על זה הרבה ולפעמים מקווה שיקרה משהו לעובר-ואז זאת לא אשמתי. ואז אני נלחצת ואומרת שעכשיו בטוח יענישו אותי ויפגעו לי בילד.אני לא נקשרת להריון, בזמן שבעלי קורה לו "התינוק", "הילד", אני ברוב המקרים פשוט אומרת "זה", "הדבר הזה". אתמול היינו בשקיפות, התוצאות היו טובות וראינו הרבה תמונות. לי זה לא עשה שום, התמונות אצלי בתיק ולא חשבתי אפילו להוציא אותן ולהיסתכל עוד פעם.נראה לי שהבנתי למה אני כל כך נלחצת מכל הבדיקות: לא רק שגם ככה "אני הורסת לעצמי את החיים", אבל אם יהיה לי ילד חולה (במיוחד ילד לא רצוי וחולה), אז זה יהיה ממש אסון.אני ממש לא יודעת מה לעשות. אני מאמינה שלא אעשה הפלה ובכל זאת מקווה שהכל יהיה בסדר עם ההריון. הבעיה היא זה היחסים שלי עם בעלי: אני לחוצה, מוציאה עליו את התסכולים וכד'. הוא מצידו, הפסיק להיות תומך ומבין (אולי פשוט אין לו כח לזה יותר). לדוגמה, אתמול לפני השקיפות רבנו ואני אפילו לא יודעת איך זה קרה. בגדול, אני הייתי לחוצה וכעסתי עליו ועל כל העולם בגלל השטויות. הוא, מצידו, לא הבין מה הבעיה שלי ופשוט כעס והתעלם ממני. התוצאה: חיכינו לבדיקה 6 שעות מעוצבנים, לא דיברנו, אני בכיתי (לא לידו) וגם היום אנחנו לא מדברים. אני מניחה שלפעמים אני כועסת עליו (כי זה היה הרעיון שלו), על עצמי (שלא ידעתי להחליט מה אני רוצה ולהגיד לא). ואני מניחה שלו מפריעה בעיקר הגישה שלי למצב ומצבי רוח.חוץ מזה, יש לנו יחסים טובים: אנחנו אוהבים, תומכים אחד בשני (הוא בטוח תומך בי ואני די משתדלת לתמוך בו). אז מה אפשר לעשות?

אנה יקרה,
מרוב רגשות, ומהפכים, התבלבלת. זה קורה. את לא הראשונה שזה קרה לה. אלא שיש לכך השפעה על הזוגיות, ואת רוצה שאם כבר תינוק או תינוקת, אז מוטב לרצות אותו או אותה, ואיך עושים את זה?לכי לטיפול פסיכולוגי, וככל שתקדימי כך ייטב. ובנוגע לבן זוגך, הסבירי לו שאת מבינה שיש לך בעיה, ושאת הולכת לפסיכולוג כדי להבין למה, ואיך לפתור אותה, והסבירי לבן זוגך שמה שאת צריכה ממנו, זה תמיכה ועידוד. שלא ישים את היד על הדופק כדי לראות את קצב ההתקדמות שלך, ולהעיר לך כשזה לא מתקדם לטעמו, אלא ושיתיחס אליך במובן זה כאל אשתו החולה שזקוקה לעזרתו. מנגד, את צריכה להבין את המצוקה שלו, כשהוא רוצה ילד, וסוף סוף זה מגיע (הנה, גם ה"ילד" וגם ה"זה" במשפט אחד), אז מה פתאום יש לו אשה מטרוללת שרוצה להיפטר ממנו (מהילד)? קשה לו להבין מהיכן זה מגיע אליך פתאום. לך קשה לעזור לו, כי גם את לא בטוחה לגמרי מהיכן זה מגיע. לכן אתם זקוקים לסיוע מקצועי, לפחות כטיפול אישי שלך, ואם הוא לא מצליח ליצור כלפייך את הקירבה הנפשית המתאימה, אז יכול להיות שגם הוא צריך להכנס למעגל הטיפולי.

לגבי בעלי, אז הבעיה די נפתרה: קצת דיברנו ובעצם השלמנו. לא סיפרתי לו הכל אבל הוא יודע שההריון לא רצוי מבחינתי. הוא זה שהציע שאעשה הפלה כי הוא לא רוצה שאני או הילד נסבול (ואני יודעת שהוא באמת מתכוון לזה). אבל אז אמרתי לו שעל אף שאני לא רוצה את ההריון, אני לא יכולה לרצוח אותו. בעלי אמר שזה עדיף מאשר שכולם יסבלו, אבל נראה לי שהוא די שמח. הוא אמר שאם אלד ואראה שאני לא עומדת בזה, הוא מוכן לגדל את הילד לבד. גם הוא הציע שנלך לטיפול, אבל הרעיון לא נראה לי כל כך. אני לא צריכה שמישהו ישכנע אותי להשאיר את ההריון ואני גם לא צריכה שיעזרו לי למצוא "בעד ונגד". אני לא מאמינה שיש מישהו שיוכל להבין אותי יותר טוב מאשר אני בעצמי.וזה הרי מאד פשוט:נגד-אני עייפה, מותשת הלימודים (למדתי מאד קשה בתואר ראשון, מייד המשכתי לתואר שני), מהעבודה (אני כמה כל יום ב-5:20 וגם אחרי שנה לא הצלחתי להיתרגל). בעלי עסוק יותר ממני (קם באותן השעות, חוזר מאוחר וגם לו יש תזה לסיים). אני רוצה להרגיש איך זה לחזור מעבודה ולהיות חופשי לעשות כל דבר שיתחשק לי. אבל זה לא יקרה, אם אלד: במקרה הטוב אני אספיק לסיים את התזה. ואז, למעשה, אף פעם לא יהיה לי זמן לעצמי.בעד- לא יודעת, חוץ מלרצות את בעלי

אנה יקרה,
יש קצת יהירות במחשבה שאנחנו יודעים הכל. המאזן שעשית לעצמך הוא המאזן הנכון, ואם אלו השיקולים הבלעדיים, את צודקת. אבל המאזן שעשית אומר גם שאין בך הדחף האימהי לרצות ילד ולגדל ילד. כי כאשר הוא ישנו, הוא יכול להיות חזק מאד, ולהתגבר על כל צורך אחר. מצד שני, יכול להיות שהוא מעולם לא היה אצלך, וגם לא ייווצר לעולם. זה קורה, אם כי לא נפוץ מאד. יש לי הרושם, מתוך דברייך, שאולי הוא היה, ובעקבות כל הארועים, היום הוא נעלם איננו. במקרה כזה הוא עלול או עשוי לחזור מתישהו מאוחר יותר. אני עוד לא יודע אם תקבלי אותו בברכה, או בחרטה, או בעוינות, אבל הוא עלול לחזור.לכן, את החלק שבעד, את לא יודעת כי כרגע את מנסה להרחיק ממך את כל מה שנוגע לצד הרגשי הקשור בילדים, ועל ההנאות הקשורות בהנקתם, בגידולם ובטיפוחם, ובעונג שיש לנו בנתינה כהורים.אני לא מכיר אותך, כמובן, ואת צודקת בכך שאף אחד לא יוכל להבין אותך יותר טוב ממך, אבל אפשר לעזור לך להבין את עצמך טוב יותר. אני מאחל לך בהצלחה.