תסכול בזוגיות: כעסים ומקורותיהם

שלום.
אני 4 חוד' אחרי לידה. מאוד נהנית מהאמהות ובעלי לומד ליהנות מהאבהות, לאחר חששות כבדים שהיו לו מזה.העניין הוא שאני מאוד כעוסה, וזה יוצא עליו. אני יכולה לומר שבאמת אין לי שום סיבה לכעוס. כל יום כשיוצא מהעבודה הוא מתקשר לשאול אם צריך משהו, ובמידת הצורך הולך לקניות. הוא עושה דברים בבית, בהתאם ליכולתו (עובד עד שעות הערב), הטיפול שלו בתינוק הופך להיות מיום ליום יותר רגיש (בהתחלה הוא היה מאוד טכני איתו).הדבר שכן מפריע לי ומכעיס אותי זה שהוא מאוד עייף בגלל שלפעמים התינוק מתעורר בלילה (בעקרון ישן לילות מלאים), ובגלל ימי עבודה ארוכים שלו.נוצר מצב שהוא בא הביתה, ולאחר שמסיימים לטפל בתינוק- אמבטיה האכלה והשכבה, הוא ישר מול הטלויזיה,ומהר מאוד נרדם ואין עם מי לדבר. אני מניחה שזה דבר שעליי להבין, במידה מסויימת כי לא קל לו.עם זאת, גם כשהוא לא נרדם, או במהלך שישבת אני מאוד מאוד על הסף של להתעצבן עליו. לפעמים אני מבינה שאין לי סיבה אמיתית ואז מצליחה לא להוציא את זה עליו אבל לפעמים זה באמת יוצא עליו בלי שום בקרה.אני לא מבינה למה זה קורה, יש לי השערה שהאמהות גוזלת המון כוחות נפשיים, ואם צריך לצאת מהבית אז זה תכנון אסטרטגיה שלמה- מתי להניק, מתי לצאת כדי להגיע לפני שהוא יהיה רעב שוב וכו'. אני הייתי בטיפול 5 שנים, ובעלי הולך לטיפול עדיין. אני מודעת לכך שהכעסים שלי אינם תמיד אמיתיים ובכל זאת לא מצליחה לשלוט בזה. גם פתחתי את הדברים ואמרתי לו מה כן מרגיז אותי והוא מבין אותי או מסביר את הצד שלו ועדיין.רוב הזמן אני כועסת עליו. למה זה קורה ומה עלי לעשות כדי להירגע מזה?

נירית יקרה,
אין ספק שהכעסים שלך אמיתיים, אלא שהסיבות אינן בהכרח הגיצים שמדליקים את האש. השאלה היא מה גורם אצלך לדליפה של הגאז עד שמגיע הניצוץ.לא נתת לי מספיק כדי לקבוע, אבל נתת כמה עניינים שאכן יכולים לתסכל אותך עד שאת מטפסת על הקירות. כי נכון שהוא עייף יותר פיזית, וקשה לו יותר פיזית, אבל לך קשה יותר נפשית. את חייבת להיות מתוכננת יותר, החופש שלך נעלם, פתאום נעלמו החברים, את לא יכולה לצאת ולבוא כרצונך, וכל הגמול החברתי שיש לך, אפילו מדבר פשוט כמו לצאת לקניות ולהנות ממבטים של גבר או שניים ברחוב, שמעלים לך את האגו ואת התחושה של הנשיות, נעלם. פגישה עם חברות בדיוק ברגע שאת צריכה, כדי להרגיש טוב לאחר שמשהו שקרה בעבודה או בבית פגע בך, כבר אינה דבר ספונטני, והנזק הנפשי מצטבר, ולכן התסכול.ולעומת מצבך, שהוא אמנם קל יותר פיזית, אבל כזה שיוצר מעמסה רגשית, את רואה את מצבו כקל הרבה יותר, כי יש לו החופש לבוא ולצאת בין אנשים כשהוא בעבודה. אז לא קל לו פיזית, גם לא לישון מספיק בלילות, וגם לעבוד שעות ארוכות, אבל החופש, נירית, החופש, נכון?אני לא חושב שאת כועסת עליו כדי ליצור שוויון בלחץ הנפשי, למרות שזה קצת מה שאת עושה. אבל אני חושב שאת כועסת עליו משום שאת מקנאה במצבו. גם את רוצה. ולכן כל מנת חופש קטנה נוספת שהוא לוקח (טלויזיה, ואפילו שינה), בין אם בגלל עייפות ובין אם בגלל סיבות אחרות, את מרגישה שהיא על חשבונך, בין אם באופן מעשי, ובין אם משום שאת לא מצליחה לשתף אותו בתסכול שלך.אם הניתוח הזה נכון, נירית, הסבירי לו את המצב, וחפשו ביחד דרכים לתת לך קצת יותר חופש מהבית, ואני מדבר על חופש, שעה ביום להסתובב היכן שהוא מבלי לעשות משהו או עם לדבר עם חברות בבית קפה. להסביר לו שאת רוצה קצת יותר זמן איכות איתו, ותמצאו לכם זמן שבו שניכם תוכלו לעשות את זה. אז אולי זה מתוכנן ולא ספונטני, אבל זה עדיף על המצב הנוכחי.ספרי לי מה דעתך, ואם האבחנה נכונה, חזרי בעוד שבועיים-שלושה לעדכן אותי אם חל שיפור.