התמודדות עם קשיים בזוגיות

שלום,
שמי שיר, בת 34, גרושה עם ילדה , ומזה כשנתיים אני נמצאת בקשר עם רווק בן 36 , ודי תקועים בתרחיש מסוג " המיטה החולה" ( כפי שהתייחסת אליו במאמר שלך )כבר מהרגע הראשון שהכרנו שנינו ידענו ש"זה זה", ומהר מאוד התחלנו לדבר על הנושא ועלה העניין שהוא לא רואה את עצמו גר עם ילד שלא שלו.מצד אחד זה היה שם מהיום הראשון, ומצד שני החיבור בנינו קשר אותנו מאוד האחד לשני. נפרדנו מהסיבה הזו כבר הרבה פעמים - כי כביכול אין לקשר שלנו עתיד, וכל פעם חזרנו כי אנחנו לא ממש מצליחים לוותר אחד על השני ועל מה שיש לנו.כל פעם בן זוגי "ניסה" מחדש להתמודד עם הקושי שלו בנושא, ורק לאחרונה גיליתי שכשהוא "מנסה" אצלו הכוונה זה לנסות להתעלם מזה שזה מפריע לו.כך שמצד אחד אנחנו לא ממש מצליחים להיפרד ( ולא יכולה ממש להגיד שאני רוצה להיפרד ), ומצד שני כל פעם מחדש עולים בו הרגשות האלה וזה מפריד בנינו.האם טיפול זוגי יכול לעזור במקרה כזה ? האם יש מקרים כאלו שלאחר טיפול כן נמצאו הכלים ודרך להתמודד עם הקושי וכן לבנות חיים יחד ?

שיר יקרה,
אני חושב שהגדרת נכון את הבעיה. האם להכנע לסינדרום המיטה החולהולהיפרד, או לקבל הדרכה במקום שבו ברור שאתם רוצים להיות ביחד, אבל זה לא קל?בסופו של דבר זה תלוי אם בן הזוג שלך מוכן לנסות להתמודד עם האפשרות שהוא יהיה סוג של "אבא חורג" לילד. כלומר, לומר לעצמו: טוב, אני יודע שזה מאד קשה לי, אבל בגלל שאני אוהב את שיר, אני רוצה ללמוד להתמודד עם הקשיים שלי ולעשות את זה הכי נכון שאפשר. ואם צריך הדרכה, ותמיכה - אני מוכן לנסות, ולתת לזה צ'אנס.עד שהוא לא יגיד לעצמו את הדבר הזה, ממילא הוא לא יגיע לטיפול. אם הוא ירצה מספיק כדי לומר לעצמו "אני מוכן לנסות ולתת לזה צ'אנס", זה יהיה אפשרי, גם אם לא ודאי.