התמודדות עם קשיים בזוגיות

שלום,
נשואה + 1, בשנות ה-30. התחתנו לפני שנה וחצי. (בסה"כ ביחד שנתיים וחצי).יש משהו מהותי שכל הזמן חוזר בוויכוחים ובמריבות עם בעלי בזמן האחרון:אני מקטרת על דברים ביומיום (נניח, קיטורים על הילדה, על העבודה וכו', על כל מיני קשיים יומיומיים בהתנהלות וכו'..), והוא שונא שאני מקטרת. הוא כל הזמן משווה את זה לכל מיני צרות נוראיות הרבה יותר שיש בעולם וטוען שאין לי מה להתלונן.אני ממש מתעצבנת מזה כי אני חושבת שזה נורמלי לקטר על קשיים יומיומיים, וגם אם תמיד יש זוועות נוראיות הרבה יותר ואנשים באמת מסכנים, זה בסדר גם לפעמים לבכות על דברים פשוטים ןלהתבאס, ואני רוצה שהוא יקבל את זה ויעודד וישמח אותי כשאני צריכה ולא יגיב בחוסר סבלנות. אני חושבת שזה ממש טבעי ונורמלי וכל החברות שלי מתנהגות ככה. בעלי אומר שזה לא מעניין אותו שכל החברות שלי ככה, והוא טוען שכל הידידות שלו לא מתנהגות ככה ושזה בבחינת 'אמור לי מי חברייך - אומר לך מי אתה..".הוא טוען שפעם לא הייתי כזאת שמתלוננת ושתמיד הייתי חיובית ושהשתניתי והוא ממש מאוכזב ממני. אני חושבת שתמיד הייתי ככה אבל בהתחלה , כשניסיתי לעשות עליו יותר רושם הייתי יותר 'קלילה' ו'חיובית' (לא אמרתי לו את זה).לא יודעת נמאס לי כבר מזה, זה שוני ממש מהותי בגישה לחיים. איך מגשרים על זה, אם בכלל?... יש לציין שממש מפריע לנו רבים סביב זה הרבה.. תודה רבה.

בובי יקרה,
לפי התאור שלך אתם שונים בדרך שלכם להתמודד עם החיים. את מעדיפה לדבר על הקשיים שלך, ולהתחזק תוך כדי קיטורים. הוא מעדיף להניח לקשיים שלו, ולהתחזק דרך מבט חיובי על הדברים הטובים שבחיים. אלא שכאשר את מקטרת מולו, את מקשה עליו להקל על עצמו את החיים בדרכו שלו, כי את מעמתת אותו שוב ושוב עם הקשיים שישנם, ועם דרך הסתכלות שהוא, למען השלווה שלו, ולמען ההתמודדות שהוא רגיל אליה וזקוק לה. לכן, הוא מנסה לבטל את הקשיים שלך, ומבחינתו, כדי לעזור לך. כך הוא עושה, והוא מנסה להעביר אליך את תפיסת העולם שלו, כי בעיניו זו הדרך הנכונה להתמודד. בעינייך לא, ולכן את לא מקבלת את זה. להיפך. מבחינתך, הוא לא עוזר לך להתמודד עם הקשיים בדרכך שלך, של לדבר על הקשיים, ולהתחזק מכך שאת לא לבד ושגם אחרים חושבים כמוך, ואז להמשיך הלאה. מבחינתך, בידיעה שהחיים קשים ושאין מה לעשות. הוא מבחינתו, מעדיף להתחזק מכך שהחיים יפים. והעובדה שיש לך עוד סיבה לקטר, בשל העובדה שבעלך, השותף שלך לחיים, לא שותף לדרך, ולא משתף איתך פעולה, אולי היא חיזוק לכך שהחיים אינם פשוטים. מבחינתו, הוא רואה את הקיטור הספציפי הזה כתלונה שלך שהוא לא בן זוג ראוי ואינו ממלא את תפקידו. גם זו סיבה טובה מבחינתו להתנגד לקיטורים שלך, כי הוא רוצה להרגיש ראוי ומוצלח כבן זוג. אלא שהפער הזה ביניכם יוצר איכשהו לשניכם את התחושה שאתם לא בדיוק ראויים, וזה קשה לשניכם.האם תוכלו להתנהל אחרת? כלומר, לפחות להוריד מעל סדר היום את הציפיות מכך שבן הזוג יהיה כמוכם, ולהפסיק להתלונן על זה? ואולי יהיה קל יותר לשניכם אם חלק מהקיטורים הללו תעשי לא איתו, אלא עם החברות שלך, שחושבות ומרגישות כמוך, וממנו תרוויחי דווקא את הכוח והמוטיבציה להיות אופטימית, כאשר תרצי להתחזק דווקא בכיוון הזה. ותוכלי אפילו לומר לו במפורש: "קיטרתי מספיק לחברות שלי. עכשיו אני רוצה נקודת מבט אופטימית יותר. בשביל זה אני צריכה אותך. עזור לי." ובזה הוא יעזור לך ויהיה שותף.ואולי... אולי אפילו הוא יוכל לומר לך, באותם מקרים מיוחדים שהוא ירגיש שצריך, זה לבוא אליך ולומר לך: "מותק, יש לי איזה עניין בעבודה או עם איזה איש שרות שאני צריך להתעצבן יותר ממה שאני כדי להשיג יותר ממה שאשיג אחרת. בבקשה תגידי לי עד כמה הוא מעצבן."

שוב שלום ותודה רבה על התשובה המקיפה. אתה ממש טוב אני חייבת לציין..רציתי להגיד בקשר לעניין של 'לקטר עם חברות'. אני קצת מקטרת לחברות שלי אבל לא יותר מידי. אני טיפוס כזה ש'שומר את הכביסה המלוכלכת בבית' (אל בצורה קיצונית אני כן יכולה לקטר לחברות אבל רק ל1-2 ממש טובות, וגם במידה מועטה). בד"כ אני מוציאה הכול במשפחה. בעבר זה היה בעיקר אמא שלי ואחותי והיום זה בעיקר בעלי והוא לא רגיל לזה. מעבר לזה אני מרגישה שאם 'אקטר' בעיקר לאמא שלי, לדוגמא, ולא לבעלי, אני לא באמת אשתף אותו בהכול והוא לא יכיר אותי. אני רוצה להיות לגמרי פתוחה איתו. זאת אני. אני לא רוצה להרגיש כאילו אני מתאמצת להיות מישהי אחרת לידו כי זה יגרום לי להרגיש לא אמיתית איתו ושהוא לא מכיר אותי ואז אני ארגיש שהזוגיות שלנו לא טובה. ומן צד השני הוא לא אוהב את הצד הזה שבי. הוא לא מקבל את זה ו'מאוכזב' מהאופי שלי, שזה מאוד מעליב.בהינתן הדברים הללו, מה אתה חושב שאני צריכה לעשות?. אני עדיין צריכה לנסות לא 'להוציא קיטור' על מישהו אחר ומולו להיות חיובית?. זה ממש יתסכל אותי..

בובי יקרה,
כשאת אומרת שהוא "לא רגיל לזה" את גם אומרת שאת מצפה שיתרגל. וכפי שאת מבינה הוא לא רק לא רגיל לזה, אלא גם זה מעיק עליו.אמרה לי פעם מישהי שהיתה אצלי בטיפול, ואשר ידעתי שהיא ובעלה רבים הרבה בבית בצעקות רמות, שכל היום היא מתאפקת. לא קל לה בעבודה, והיא מתאפקת. כועסת על המון דברים שקורים מסביב, והיא מתאפקת. אז כאשר היא מגיעה הביתה, היא רוצה להרגיש "בבית" ולהפסיק להתאפק ולהיות חופשיה לצעוק כשמשהו מפריע לה. "נכון", אמרתי לה. "אבל גם בעלך רוצה להרגיש בבית, וכדי שהוא ירגיש בבית, הוא צריך שקט נפשי שמגיע משקט חיצוני". היא הסתכלה עלי בשקט לכמה שניות, והבינה.לפעמים יש ניגוד בין תחושת הבית שלך לתחושת הבית שלו, ובין המקור לשלווה שלך (מישהו שיבין בדיוק מה עובר עליך וישתתף איתך בקיטורים שלך על אחרים, ולפעמים גם עליו כשזה מגיע), לבין המקור לשלווה שלו (בואי ונניח למשהו שממילא לא נוכל לשנות, או שנעסוק במה שאפשר לשנות באופן לוגי, ונחפש פתרונות, אבל רק שלא "נחפור" בעניין עוד פעם ועוד פעם). הניגוד הזה מפריע לשניכם. אני חושב שאת מבינה שהצד הזה שלך מפריע לו לחיות כפי שהוא חולם לחיות, אולי ממש כשם שהצד הזה שלו, השקט שלו, מפריע לך לחיות כפי שאת חולמת לחיות, כזוג שיכול להוציא קיטור בכל עת זה מול זה. האמת? אם תחשבי על זה עוד קצת, אני לא בטוח שהיית רוצה שהוא יהיה כמוך, כי אם הוא היה מגיע אליך לעיתים תכופות עם קיטורים שלו על דברים שאת לא יכולה לעשות משהו בעניינם, אולי זה היה מעייף גם אותך. לא כך? באיזה שהוא מקום, אני חושב שדווקא השקט שלו טוב לך, כי הוא מרגיע אותך מדי פעם, גם אם יש לזה מחיר (כי לא תמיד את רוצה להיות רגועה).ואגב, ככל שתצליחי למצוא ערוצים אחרים לקיטורים, או ללמוד להניח להם ולהמשיך הלאה, כך יהיה לו קל יותר לשמוע את הקיטורים בנושאים היותר חשובים, ובתנאי שתדעי לסנן. כשהכמות תרד, הוא יישאר לצידך עם הדברים החשובים יותר. רק שהסינון צריך לבוא מצידך.