התמודדות עם קנאה וחוסר ביטחון

היי,אני בגיל ה30 לחיי, רווקה. לצערי חזרתי לבית הוריי לפני כמה שנים בגלל בעיה כלכלית, אחותי יותר מבוגרת ממני ויש לה בן זוג, אני מנסה לפרגן כמה שאני יכולה, אבל ממש קשה לי, אני מקנאה בה, הבעיה היא שהיא מבקרת את הוריי עם בן זוגה ולבד פעם או פעמיים בשבוע, מה שמביא לי הרבה סבל, מצטערת לומר, כי הם רוצים שאני גם אשב איתם ואארח אותם, אבל זה בלתי נסבל. גם בגלל שהיא כל פעם טורחת לומר לי :"שתהיה לך זוגיות את תביני..." בכל מיני מצבים שאני מדברת איתה , כאילו שלא חויתי זוגיות כזאת ...בדיחה ממש, כי היא שוכחת שגם אני חויתי את זה ומבינה, אבל היא פשוט כאילו כמעט נהנית להיות נקמנית על התקופה שהיא קינאה או משהו שלי הייתה זוגיות והיתי מביאה את בן זוגי להוריי, או שנהנית להשוויץ ולהתגנדר, יש נטייה כזו לנשים, זה כמעט בגנים...כל אישה עושה את זה וזה ידוע. כי תמיד יש תחרות ואני מקבלת את זה, הבעיה היא שאני צריכה לסבול את זה פעם פעמיים בשבוע באינטנסיביות עם ההורים שלי, ולראות כל מיני דברים שביחסים, וההורים שלי גם מידי פעם מציקים לי מתי יהיה לך ומתי תביאי ילדים. אין לי מפלט. השאלה שלי היא מה ואיך עליי להתמודד עם המצב האבסורד והמחניק הזה, עד שאמצא דירה, האם בכלל מחובתי או יש כלל כזה שאני צריכה לארח להם חברה? האם זה הגיוני? הרי זה שאני פה לא אומר שיש כלל כזה...? נראה לי מטופש לחלוטין...כל הלחץ הזה שמופעל עליי לארח אותם גם כן. עכשיו אני מדברת על מעבר לזה, שאמא שלי מפנקת אותם חבל"ז ואני מידי פעם עד עכשיו נאלצתי לעזור לה וכאילו לשרת אותם שזה עוד יותר הרתיח לי את הדם ולא היה ברור לי, הרי הם מבקרים פה פעמיים בשבוע למה אני צריכה להגיש להם אוכל וכיבוד? זה ממש מטומטם כל העיניין הזה.

נירית יקרה,
את נושאת איתך מטענים לא טובים של חוסר ביטחון ושל תחרותיות. יותר מזה, את מכלילה מעצמך על כולן, וזה לא נכון. זה לא אומר שאין תחרותיות בכל אדם שהוא, אלא שהמשקל של התחרותיות הזו שונה מאדם לאדם, ואנשים רבים יודעים לפרגן ולהחמיא לאחרים ובאמת להרגיש כךלמרותהקינאה. כי הם יודעים למקם את הקינאה והתחרותיות במקום ובגודל הראויים להם מבלי שיגרמו להם לכעסים ולייאוש. ואחרי הכל, לולא חשבת כך גם את, לא היית פונה אלי וכותבת "אני מנסה לפרגן כמה שאת יכולה אבל ממש קשה לי". ובמקביל, את מכחישה את האמירה הזו, ובכותרת המכתב שלך את כותבת "קינאה רגילה לחלוטין" כדי למזער אותה ואת הבעיה שאת עצמך מרגישה איתה. המצב הרגשי הנוכחי שלך מגביל את היכולת שלך לתת, ולנתינה יש ערך חברתי ומשפחתי רב.אני לא יכול לומר לך "תתמודדי עם זה", כי את לא יודעת איך. נתינה, גם כשהיא לא שוויונית וסימטרית, זה משהו שצריך ללמוד, ואין לך הכלים לזה. אם תצליחי, זה ייקל עליך את החיים, כי תרגישי מתוחה פחות ועם הרבה פחות מתח. לחיות במתח שבו את חיה, זה באמת מאד קשה, ולכן את מתקשה לחיות בקרב בני המשפחה שלך. במצב הנוכחי, אכן, יהיה לך הרבה יותר קל לבדך. נסי, עד שזה יקרה, ליצור את הפשרות שייקלו עליך, כי זה מה שיש לך כל עוד את תלויה באחרים.ואולי יום אחד תרגישי עייפה מזה, ותהיו מוכנה לעשות את המאמץ, בטיפול (מאמץ כלכלי, זמן ודיונים ושיחות על דברים שלא יהיו לך קלים לדבר עליהם), כדי ללמוד אחרת, ולחיות חיים שלווים יותר, ואולי גם שיתופיים יותר.