התמודדות עם ציפיות ואכזבות

שנות ה 30 המאוחרות, ילדים, נשואה. שנתיים בקשר לסירוגין עם אחר.
לאחרונה ניתקתי את הקשר. והשארתי לעצמי ספק אם ״מעין פתח״ או רצון שירגיש מה זה להמתין. שאני כבר אצור קשר.
רק שתכלס מה שהוביל אותי להחלטה הזו זה התחושה שאני ״ממתינה לו״ להודעה, ליחס. לשיח. וזה הפך מבחינתי למצב שאני לא אוהבת את מה שהפכתי להיות.
לא רוצה להרגיש ככה. וחשבתי שאנתק ותהיה הקלה. שלא אמתין יותר שלא ארגיש לא בסדר עדיפות. אבל לא ממש ככה קרה. אני באופן אבסורדי ממתינה. לראות אם בכל זאת ישלח משהו...ינסה..אפשר אולי לחשוב שהוא סהכ מכבד את ההחלטה שלי. רק שזה לא מעודד אותי. זה עדיין משאיר אותי במצב הריגשי של ההמתנה, של הציפייה, של האכזבה.
ומחזיקה את עצמי. להמשיך בנתק. להבין מה קרה לי. להבין שלא לאורך זמן אוכל לברוח מה״חוסר קשר״ שיש ביני לבין בעלי. ואולי למעשה זה למה ככ קשה לי.
כי גם עם בעלי יש לי תחושה של ציפייה ואכזבה. רצון להרגיש שהוא מתחשב בי ורואה אותי ולא חי בבועה שלו. מה שלא קורה. ושיח ״פשוט״ יכול מהר להתלקח מצידו לחילופי האשמות והתקפה. ועייפתי להלחם, לנסות להסביר. לבקש בלי לקבל באמת מענה.

חנה יקרה,
יש משהו שעלול להיות די מתסכל, לפעמים, במה שה"ציפיות" שלנו יוצרות אצלנו. בעיקר כאשר הציפיות הן למשהו טוב שאנחנו יודעים שלא יתממש, או לא לגמרי רוצים שיתממש, בגלל שאז נהיה בדילמה ונצטרך לוותר על דברים אחרים (ואני לא מדבר על חרדות, שיוצרות ציפיות מסוג אחר לגמרי). את מרגישה את זה כחיים בשני עולמות שונים, וקשה מאד להפריד ביניהם. העובדה שרגשית את בעולם הזה שבו רצף של ציפיות ואכזבות, מפריעה לך להיות ו"לחיות" רגשית בעולם שיש לך.אלא שגם בעולם הזה שיש לך, את מספרת על ציפיות ואכזבות. ונראה כאילו החיים ממשיכים מבלי שיש לך שליטה על היכולת לממש את הציפיות שלך. העניין הוא שנראה לי שהעיסוק הרגשי שלך במערכת האחרת שלך, מפריע לך, באופן טבעי, לפנות את עצמך ולהשקיע בנסיון לשנות משהו במסגרת הנישואים שלך. אני יכול להבין שיתכן שפנית אליה כי התייאשת ממימוש צרכים מסויימים במסגרת הקשר שלך עם בעלך, אבל המחשבות על אלטרנטיבה מקשות על ההתמודדות במסגרת המשפחתית שלך, בעיקר, כי הן גורמות מהר יותר לאיבוד סבלנות.כפי שאת מרגישה בעצמך, יהיה קשה מאד להמשיך במסלול שבו את נמצאת כרגע. יתכן שתוכלי להחזיק את עצמך שם, ולאורך זמן האכזבות והציפיות בשתי מערכות היחסים תדעכנה בהדרגה, ותתאימי את עצמך ותקבלי את המציאות הלא אידיאלית, ותוכלי למצוא בה צדדים וסיפוק בכל הכיוונים שאולי כבר יש לך, ושאינם קשורים ליחסים הזוגיים, וללמוד ליהנות ממה שיש, למרות החסכים, החסרים והחסרונות. יתכן. אבל יתכן גם שלא תצליחי, ואז מתישהו, בעוד כמה חודשים או שנים, המציאות תשתנה, בין אם ביוזמתך או ביוזמתו של בעלך.האם את יכולה לנסות לקחת יותר שליטה לידייך, כדי להוביל את המציאות שלך למקום טוב יותר עוד קודם? – יתכן. אבל את קודם כל צריכה להחליט מה את רוצה להשיג, ובעיקר – מטרות שניתן להשיג אותן, גם אם במאמץ, וגם אם תשיגי אותן באופן חלקי. צריך הרבה כוח כדי להשיג אותן לבד, ובעיקר לחבר את המטרות למציאות, כדי שתחווי פחות ייאוש ואכזבות.ואם צריך – אפשר להסתייע בטיפול זוגי כדי לקבל סיוע במישור הזוגי, ולנסות להזיז דברים קצת מהר יותר, או בטיפול אישי שלך, כדי לעזור לך לדייק יותר בקביעת המטרות שאת יכולה להשיג, בהגדרה ובבחינה של הכלים להשיג אותן, ובחיזוק כאשר לפעמים זה לא יילך או יתארך זמן רב יותר משציפית.

אני בהחלט מבינה מה שאתה כותב ונצא. נקודת הנחה שאני מבינה מה אני רוצה להשיג- קשר טוב עם בעלי. שיח. תקשורת . חברות. עיניין.
אם כך למה אני ממשיכה ״לברוח״ להתעסקות בבחור?
למה אני לא מוותרת על הציפייה שהוא יתן לי את הדבר הזה שככ חסר לי.
למה שוב ושוב אני מתעקשת לתת לבחור צ’אנס. והזדמנות
ועוד שיחה ועוד שיחה- כאילו מה התכלית של כל הדבר הזה.?
עם בעלי יש לי את הבית, והילדים, והעבר והווה וכנראה שאת העתיד...
אז למה אני לא מצליחה לשחרר את הבחור.
למה למרות שאני יודעת שמגיע לי יותר אני נשארת במקום שאני לא מרוצה בו.
למה כשאני חושבת על פרידה - זה מרגיש לי כמשהו שהקשה לי להתמודד איתו. מעין סוף.
שיותר לא אשמע/אראה/ אדע מה קורה עם הבן אדם.
עצוב לי שהוא לא יהיה חלק מהחיים שלי. אבל הוא לא יכול באמת להיות חלק מהחיים שלי..
זה לא שהכל האפי והגשמת חלום ואז אני מבינה למה קשה לי לשחרר אותו..
אז מה עשיתי בזה...? ״מחזיקה״ שני קשרים שאף אחד מהם לא שלם ואף אחד מהם לא באמת שם אותי בנקודה שאני רוצה להיות בה.
מה אני בן אדם מזוכיסט? קשה הבנה?
וזה עוד בלי שדיברנו על הסיכון שכרוך והפגיעה שכרוכה בקשר מהצד.
אז יש לי על הנייר את כל הסיבות ללמה לשחרר. והנה. עדיין מחזיקה. עדיין מנסה - לשמור את הקשר הזה.
אשמח לתובנות