התמודדות עם פער גילאים בזוגיות

אני בת 27, התחתנו לפני שלושה חודשים לערך, בעל מקסים. אני כרגע בסטאז' של שנתיים.בעייתי היא כזאת:אני בתקופה בחיים שמאוד מתאים לי להביא ילד (אני מדברת עכשיו מתוך שיקולים רציונאליים והגיוניים בלבד) - חלק מחופשת הלידה תיספר לי בסטאז', פחות אכפת לי מהפגיעה בעבודה שלי כי זהו מקום זמני בלבד, הדבר מאוד מקובל במקום העבודה שלי. מעבר לכך, גם העובדה שכל הנשים סביבי חושבות כמוני ונכנסות גם הן להריון - אני מודה שמאוד משפיעה עליי..אני ממש ממש רוצה להתחיל לנסות.בעלי הוא טיפוס שלא כ"כ טוב ללחוץ עליו - בכל הקטע של ההצעת נישואין לא כ"כ לחצתי עליו אלא יותר דיברתי איתו בעדינות מספר מועט של פעמים (גם לא הייתי לחוצה על זה כמו עכשיו) - וזה פשוט הגיע מעצמו יחסית מהר.התחתנו יחסית ממש לא מזמן, ולוקח לו זמן להתרגל לדברים, 'לעכל' אותם.. דיברתי איתו על ילדים לפני חודשיים (זה גם עלה הרבה פעמים לפני כן לאוויר, יותר בהקשר של 'איזה כיף יהיה כשיהיה לנו ילדים, תהיי/ה אבא/אמא נהדרת וכו', אבל ממש לא בהיבטים מעשיים), והשיחה התפתחה לכיוון מאוד לא נעים, ואפילו ממש רבנו בסוף.אני אמרתי לו שאני רוצה ילדים ופרשתי את הטיעונים הנ"ל, הוא אמר שהוא גם רוצה אבל הוא צריך זמן לעכל ולהתרגל לרעיון, ושהוא עדיין לא התרגל לנישואים. הוא אמר שכמו שהיה לו מוזר בהתחלה שהתארסנו אחרי חצי שנה כשהתחתנו - הוא כבר היה ממש שלם עם זה, והוא לא יודע כמה זמן ייקח לו עכשיו עם כל הקטע של ילדים.. אני אמרתי לו - 'בסדר, אבל רק שתדע שאני ממש רוצה והכול עכשיו תלוי בך..', ובסוף התפתחה ממש מריבה והוא טען שאני גורמת לכל העניין הזה להיות מלחיץ ולא נעים במקום שיבוא בכיף ובטוב.בקיצור - מאז אני נזהרת ולא כ"כ מזכירה את העניין, אלא רק שואלת אותו האם להמשיך לקחת גלולות כשאני מסיימת חפיסה. אני לא רוצה להלחיץ אותו כי הוא ממש 'נחסם'.. אבל זה טיעון ממש מעצבן בעייני שהוא רוצה זמן 'לעכל', ואני גם תלוייה באוויר ולא יודעת כמה זמן.. מעצבן אותי שאני מרגישה שאני צריכה לנהוג בו בסבלנות כמו איזה ילד קטן..אשמח לעצתך איך כדאי לי לנהוג והאם אני בכלל טועה בגישתי, תודה.

בתיה יקרה,
כתבת בת כמה את, אבל לא בן כמה הוא, ואם הוא צעיר יותר זה אולי גם כן משפיע. אולי הצורך שלו בביסוס כלכלי או לפחות מקצועי. עד עכשיו הסבלנות שלך הועילה. יתכן שזה מה שאת צריכה לעשות גם בהמשך. את מכירה אותו טוב יותר, ויודעת יותר טוב מה עובד ומה לא. אולי כדאי שתעשי מה שעשית עם החתונה, שזה לומר כמה פעמים בעדינות, ובתזמון נכון, ולא להכנס לויכוח גדול שגורם לנסיגה לאחור.העניין בזוגיות הוא שהחלטות כאלה צריך לקבל בשניים. בודאי בעידן המודרני, שיש לנו שליטה כמעט מלאה בעניין. חשוב שתדברו, חשוב שהוא יהיה אמפתי אליך בכל דבר ועניין, ושירצה שתהיי שמחה. זה הדבר העיקרי שיוכל להוביל להשגה של משהו שאת רוצה, כאשר הוא לא מעוניין בו, או לא כרגע.

שלום,
רציתי לציין שבעלי גדול ממני ב6 שנים, והוא כן רוצה ילדים בעיקרון, והוא מדבר על זה שהוא כבר רוצה ילידם ממני ושאני אהיה אמא נהדרת. אבל הוא עדיין 'לא מוכן' והוא צריך זמן כדי להרגיש שהוא באמת מוכן..וזה באמת קצת ילדותי בעיניי, אני לא מבינה למה יש לחכות כ"כ!. הוא הרי רוצה. שנינו בשלב שזה מתאים לנו בחיים. אני קצת מרגישה שאני חיה עם איזה ילד קטן בבית שאני צריכה לומר לו דברים בצורה מסויימת כדי שהוא ישתכנע ולהיות ממש ממש סבלנית ולא עם מבוגר רציונלי..ואין לי כוח לזה!! בחיי שאני לא מבינה אותו!..והוא גם גורם לי להרגיש כאילו אני לא בסדר שאני 'לוחצת' אותו, שאני הופכת את כל העניין לעניין מעצבן. והוא לא רואה כאן מה לא בסדר באיך שהוא מתנהג. מבחינתו הדרך הנכונה זה לחכות ששני הצדדים ירצו בלי שום לחץ ושזה יבוא מהם. נשבר לי כבר.. מה לעשות?. האם הוא צודק?

בתיה יקרה,
אין כאן עניין של "מי צודק", וזה בכלל לא רלוונטי. אני בטוח שאת משוכנעת שאת צודקת, ושיש לך נימוקים נכונים ומוצדקים, ואני בטוח שגם הוא משוכנע שהוא צודק ושיש לו נימוקים נכונים ומוצדקים משלו. ולפי דברייך, נראה גם שככל שאת מתווכחת איתו יותר כך הוא משוכנע יותר, לפחות כלפי חוץ וכנראה גם כלפי פנים שהצדק איתו. לכן, ככל שאתם מתווכחים על זה, כך הפער בין הצדק שלך לצדק שלו גדל, וזה לא מה שאת רוצה, וגם לא מה שהוא רוצה. יש ביניכם קונפליקט משמעותי, והדרך לפתור אותו כתובה בתשובתי הקודמת, בפיסקה השניה. זה לא קל, זה דורש סבלנות ואני מבין שאת חוששת שמסגרת הזמן המתאים תיעלם, ולכן הלחץ גדל ובגלל זה קשה לך להתאזר בסבלנות. אני מבין את זה, כי אי החלטה זו "הדרך שלו" ולא שלך. לפעמים כך זה כאשר יש קונפליקט משמעותי בין בני זוג, ולכן זה קשה למרות שאת סבלנית, ולמרות שאת מבינה שלהגיע עם בן זוגך להחלטות שהוא מתנגד להן בהתחלה היא ארוכה וקשה, ושזה מה שעשית עד עכשיו.הדרך היא אורך רוח, סבלנות, ולדעת לדבר על זה באופן שלא יגרום לעויינות בצד השני, אלא שתעורר בו את הצורך לגרום לך טוב. השיחה, והבנת הצורך שלך, עוד הרבה לפני המעשה עצמו. האם את יודעת לעשות זאת? אולי. אבל זה קשה יותר כשאת מתוסכלת יותר. אם תצטרכו, אולי כדאי שתלכו ליעוץ. לא כדי להחליט איך לפתור את הקונפליקט, אלא אם את חושבת שאתם מתקשים לנהל דיאלוג משמעותי מבלי לכעוס.