התמודדות עם פסיביות ויאוש בזוגיות

שלום,
אני בת 25 וגרה עם בן זוגי בשלוש שנים האחרונות.לפני שלוש שנים עזב את עירו ועבר לגור עימי.מאז הוא לא מצא את עצמו כלל, התחיל לימודים ועזב, עבר מספר עבודות, בארוכה שבהן החזיק רק 4 חודשים, לא מצא פה חברים, סביבה, או עיסוק, יש לו כאן רק אותי (הוא כל הזמן אומר שזה שווה לו הכל).אני מרגישה שהוא מנסה ולא מצליח, וכל יום שעובר הוא דואך יותר ויותר, הוא מובטל חודשיים (מאז שהפסיק את הלימודים בפעם השניה) ולא מוצא עבודה, הביטחון העצמי שלו כבר במצב לא טוב.אני לא בטוחה שזה קשור לעיר ולסביבה, אבל בכל זאת מרגישה רע שהרחקתי אותו מהסביבה המוכרת, מהחברים והמשפחה שהוא רואה פחות בגלל המרחק.לעומתו לי יש כאן הכל, עבודה קבועה, מסיימת השנה את הלימודים, וכמובן חברים ומשפחה.לא יודעת מה לעשות כדי להוציא אותו מהמצב הזה שמשפיע כמובן על מצב הרוח של שנינו.התקשורת בנינו טובה מאוד, אבל אנחנו לא מצליחים לפתור את זה ביחד.לא יודעת לאן להפנות אותו, איך לעזור לו ואיך לחולל שינוי.

מירי יקרה,
קשה לי להעריך לפי דברייך מה יכול להיות הגורם, וזה יכול להיות הצטברות של דברים שהתחילו מהיציאה שלו מהמערכת המוכרת. מבלי לדעת באופן משמעותי הרבה יותר, אני יכול לכוון אותך לשני סוגי פתרון שונים. האחד – יותר פסיבי מבחינתך – להפנות אותו ליעוץ פרטני, מצד אחד כדי להבין מה קורה לו, ומצד שני, ללמוד ליזום, ולקחת אחריות מלאה יותר על חייו, וגם לאסוף ביטחון. השני – שאת תקחי את האחריות הראשונית, ותגידי לעצמך שאת מוכנה להקרבה למענו. לבחון מהי המערכת הטובה ביותר בשבילו – חיים, לימודים, חברה ומקצוע – כאשר אחת האפשרויות, כמובן, היא המקום ממנו הוא בא, אבל זה לא חייב להיות. כלומר, יכול להיות שיש משהו אחר שהוא רוצה לעשות, ושהוא יודע שיעשה לו טוב, יהיה לו מעניין, וייתן לו סיכוי לקריירה חדשה, והוא במקום אחר לגמרי. ובכל מקרה, זו החלטה שבה תקריבי את למענו שנתיים, נגיד, כדי לבחון אפשרויות אחרות הטובות לו (ואם תוך שנה לא ישתנה שום דבר, תוכלי כבר להבין שאולי את כבר לא תוכלי לעזור לו – אבל את חייבת לתת לו הזדמנות של שנה כדי לראות את השינוי הזה, ולהכין את עצמך לשנתיים כדי שיוכל למצות זאת).אין לי כוונה להעביר את האשם אליך, אלא לתת לך להחליט את מה שאת חושבת שיהיה טוב יותר לך, בהתחשב בתמונה הכוללת של קריירה וזוגיות.