התמודדות עם פחדים בזוגיות

שלום רב,
כל כך טוב שיש מקום לפרוק פה ועל כן פעולתכם מבורכת.אני בת 30 נשואה כשנתיים ומרגישה לאחרונה שאני נמצאת בפרשת דרכים ושאולי הגיע זמן לשבור את הכלים ולמצוא בן זוג מתאים יותר להמשך חיי. בעלי מרבה לפרגן להשגיי בחיים, מרעיף עלי חיזור ואהבה ומהבחינה הזו באמת שאין לי שום סיבה להתלונן, הבעיה היא שעוד לפני נישואינו חליתי במחלה כרונית קשה עליה אני לא מרבה, ודווקא בעקבותיה אני הפכתי לפעילה יותר דווקא כדי "להוכיח שאני מסוגלת לנצח את המחלה" זה בא לידי ביטוי בכך שאני עובדת בשתי עבודות, משלבת לימודים אדקמאיים פעילות התנדבותית ולמעשה רוב שעות היום שלי מלאות וגדושות. אבל לאחרונה חלה החמרה במצבי ואני מרגישה בדידות קשה בהתמודדות שלי עם המחלה, כשאני מדברת עם בעלי ומשתפת אותו בקשיים שלי אני נתקלת באפטיות וחוסר עניין לשמוע, כשאני מבקשת עזרה בבית כי קשה לי פיזית המילים נשארות ריקות ואני ממשיכה לשאת שעול לבדי, כשאני מתחננת לעיסוי קל במקומות שכואבים הוא ממש לא בעניין ואני מרגישה שהאדם היחידי שאני מסוגלת להפתח אליו בעניין משאיר אותי להתמודד לבד ולא מצליח להדהות כלל עם מה שעובר עלי. בזמן האחרון זה מוביל אותי למחשבות שאולי הוא לא האדם המתאים לי להמשך חיי, שאולי כל זה "גדול עליו" כי ברור לי שלאחר לידות אהיה מושבתת תקופה וכבדה עלי המחשבה שגם בתקופות קשות בעתיד (והרי אנחנו לא נהיים צעירים) אני אאלץ להתמודד לבד ולא כך דמיינתי את נישואי ואת בן זוגי לחיים. המצב הנוכחי גורם להחמרה במצבי הרפואי ואני מרגישה שמוטב היה לי עם הייתי לבד. אני נוטה לחשוב עלי כאדם ריאלי ולא כאישה שחייה בפנטזיות ולכן שוקעת במחשבה שאולי אם היום אין לי מי שיהיה שותף לתחושות שלי כדאי לעשות שינוי כדי שיהיה קל יותר בעתיד. ואודה לכל עצה בנושא.

שירן יקרה,
עושה רושם שאישך אוהב אותך, אבל גם שהוא מפחד מהבלתי ידוע, ומעדיף להכחיש זאת, כאילו זה לא קיים. הוא אומנם יודע ומודע למה שקורה, הוא ידע זאת גם קודם ובחר להתחתן איתך למרות זאת. דעתי היא שאת לא צריכה לוותר על זה. זו התחלה טובה מאד. אלא שאתם צריכים ללמוד לדבר על המגבלות שלך באופן פתוח יותר, והוא צריך ללמוד שלא להתעלם מזה. יעוץ מקצועי חשוב מאד, במקרה שלכם.